בגלי צה"ל משודר לאחרונה תשדיר הקורא לחיילים בשירות חובה
( שירות סדיר!), כלומר - חיילים מכל בחינה שהיא, חיילים לכל דבר ועניין, אותם שיש להם היתר עבודה רשמי מטעם הצבא, ללכת לעבוד.
זה תשדיר תמוה. סביר להניח, כי זו אחת הדרכים שצה"ל בחר להתמודד בהם עם חסרון כיס של מספר רב והולך של חיילים המשרתים בו.
קוראי עיתונים נחשפו לאחרונה לתופעת העוני המאפיינת חיילים הן בתמונות שבהן נראו חיילים פושטים-יד לעוברים ושבים ומבקעים את נדבתם והן בידיעות על אודות חיילים הנוהגים לסעוד את לבם בבתי תמחוי שונים ברחבי הארץ.
אם הצבא הוא, אכן, כפי שהוא אמור ומתיימר להיות, צבא העם, הוא גם, בהכרח, צבא העמך. צבא הפרולטריון.
קשה ליישב את דימויו של צה"ל "כצבא הטוב בעולם"- אפשר שעם מירכאות ואפשר שבלעדיהן - עם צבא, אשר העוני פושה בו ומאיים לרופף ולהחליש את חישוקיו החזקים ולפרום ואולי אף לפורר את מרקמו ההדוק.
אם הצבא צועד על קיבתו, במה ניתן להסביר את פנייתם של חיילים מתוכו לבתי תמחוי?
גם כתופעה שולית (מדובר במספר זעום של חיילים) חסרון הכיס המעיק והמייסר, המניע חיילים נואשים שאיבדו את כבודם או בחרו להתעלם ממנו לפשוט יד ולקושש צדקה ברחובות, הוא ביטוי לפשיטת רגל ערכית של הצבא כולו.
אם אין לצה"ל מה לעשות עם חלק מחייליו מוטב שישחרר אותם משורותיו ובכך יחסוך כסף. זו בוודאי חלופה מועדפת למתן היתרי עבודה לחיילים אשר בשל אילוצי המציאות ותכתיביה ייקרעו בין מחויבויות סותרות: למי יש לתת עדיפות - למפקד בצבא או למעביד באזרחות?
זו תופעה פסולה ונפסדת אשר יש לעקור אותה משורש. צבא שמעניק היתרי עבודה לחייליו, כדי שהם יוכלו "לגמור את החודש" בוודאי עשוי להיראות ולהיחשב כצבא אנושי, רגיש וקשוב למצוקות חייליו, אבל המסר העמוק, הבסיסי והעיקרי שיש, למעשה, במתן ההיתר הוא, שגם הצבא מופרט; שגם בו, כמו בחלק הארי של רוב מערכות החיים בישראל, כל אחד, בעצם, לנפשו. איש לגורלו.
אחוות לוחמים? אחד למען כולם - למען אחד? "הרעות נשאוך בלי מלים"? עזבו אתכם ממלים, למי יש זמן, צריך ללכת לעבודה, כדי להתפרנס...
צבא העם הוא, בעצם, צבא העמך - מתרושש והולך, על סף עוני. לפקודתך, המפקד. לשירותך, אדוני המעביד.