בשאיפה לסופו של האבל

אני כל כך שמחה שמתאפשר לי לכתוב לכן היום: לנשים ישראליות (יהודיות וערביות) ופלשתיניות מהשטחים הכבושים - כולכן התאספתן כאן היום בשמו של השלום, מלוות בגברים הנושאים את אותה הרוח. אני יודעת שיש כעת רבים ברחבי העולם שהושפעו לפעולה (למען השלום) על-ידי הדוגמה האישית שהציבה ביתי רייצ'ל, בהחלטתה לעזוב את הבטחון היחסי של חייה בארה"ב ולהגיע לשטחים (הפלשתינים) הכבושים - ושם להתנגד התנגדות לא אלימה ואמיצה לדיכוי. אבל היום אני רוצה לחלוק אתכן, איך אחרי מותה של בתי רייצ'ל, חשה משפחתנו נחמה וחיזוק מהעבודה הנפלאה שאתן עושות כאן ומהדוגמה האישית שאתן מציבות. כשרייצ'ל נהרגה, ב-16 למרס 2003, התחילו הודעות דוא"ל לזרום אלינו מכל רחבי העולם. כמה מהן כללו מודעות מעיתון הארץ, של יהודים ישראלים שהבינו מדוע רייצ'ל הגיעה לעזה, מדוע עמדה לפני הבולדוזר באותו היום, שהבינו שבליבה הרחום היתה אהבה גדולה לאנושות. זה עזר לנו לשמוע מכן ולחלוק עם האמריקנים את הידיעה, שיש אזרחים ישראלים שמתנגדים לכיבוש. הגיעו גם הודעות דוא"ל מהשטחים הכבושים, מפלשתינים שכתבו לנו שבעקבות מותה וחייה של רייצ'ל, הם נדרו לפעול פעולה לא אלימה להפסקת הכיבוש. עזר לנו ללמוד מכן שיש פלשתינים בישראל ובשטחים, שחיים בתנאים נוראים אולם פועלים נגדם ללא אלימות, חותרים מדי יום לעשות את המיטב למען משפחותיהם - להאכיל, להלביש ולחנך את ילדיהם. ביוני 2002, רייצ'ל כתבה באחת העבודות שלה בקולג': "אני חושבת שחשוב למי שמתנגדים למלחמה ודיכוי, לדבר על מי אנחנו כקהילה בנוסף לשיח על מלחמה, גזענות ואי צדק. אנחנו לא מביטים בזה מבחוץ - חשוב שזכויות אדם וההתנגדות לדיכוי יכללו בדרך בה אנו חושבים על עצמינו כקהילה". דרך הניסיון הכאוב של אבדנה של רייצ'ל, משפחתנו מגלה שהקהילה שאנו חיים בה מתרחבת במעגלים מתרבים - ברחבי העיר, ארה"ב והעולם, מעגלים מתרחבים של מי שאומרים לנו שהם שותפים לאידיאלים שהניעו את רייצ'ל להאבק בגזענות, בדיכוי ובאי הצדק. הקשרים הבינלאומיים הללו מקלים עלינו לפעול את פעולתנו. לשמוע על הפרויקטים שלכן, להחליף מסרים בדוא"ל, לשוחח אתכן ממרחק אלפי מיילים, מעניקים לנו את החיזוק והנחישות כשאנו הולכים לשוחח עם האמריקנים. אנחנו יודעים שזהו לא רק סכסוך ישראלי-פלשתיני פשוט. זהו קונפליקט אמריקני-ישראלי-פלשתיני ועל האמריקנים להבין את תפקידם בו. היו זמנים ששקטתי כי חשבתי שיש אחרים שמבינים יותר ממני. אבל אני לא חשה מאויימת יותר על ידי המומחים והמבקרים - וודאי שלא על-ידי קוראי השמות (=המגדפים והמאיימים). אחרי הכל, לבתי היה האומץ לעמוד לפני הבולדוזר כדי להגן על בית פלשתיני ומשפחה עם שלושה ילדים קטנים. מוטלת עלי האחריות כאמה של רייצ'ל, לדרוש שהמומחים, קובעי המדיניות, חברי קונגרס והבית הלבן, יפעלו בהתאם לערכינו ואמונתנו בקדושת החיים, בשוויון כל אדם באשר הוא/היא אדם, צדק ושלטון החוק. אנחנו מוקירים את קשרינו עם פעילי ופעילות שלום פלשתינים. אנחנו מוקירים את קשרינו עם פעילי ופעילות שלום ישראלים. לאחר מותה של רייצ'ל ביקרנו לראשונה בתפילות במסגד ובבית כנסת. אני מאמינה שאלוהים שלי ושל רייצ'ל אינו רק נוצרי, למרות שמקורנו מהאמונה הנוצרית. הוא גם לא רק יהודי או מוסלמי או של איזו שהיא דת אחת. אני מאמינה שאלוהים היא/הוא של כולם, פועל/ת בתוכנו ליצירת יותר אהבה וקדושה בעולם. אני מאמינה שאלוהים ת/יסייע לי תמיד להיות בקשר עם רוחה של בתי, לאור הנפלא, האוהב והקסום שמילאה בחיי. אני אפעל כמיטב יכולתי למען הקהילה שהיתה בחזונה של רייצ'ל, זוכרת את המילים שכתבה לי מעזה: "זה חייב להפסק. אני חושבת שזה רעיון טוב שכולנו נעזוב הכל ונקדיש את חיינו כדי להפסיק את זה. אני לא חושבת יותר שזהו מעשה קיצוני. אני עדיין רוצה לרקוד, לצאת עם בחורים ולצייר קומיקס לחברי לעבודה. אבל אני גם רוצה שזה יפסק. זעזוע, זוועה ופחד הם מה שאני מרגישה. אכזבה. אני מאוכזבת שזו המציאות הבסיסית בעולמנו ואנו - למעשה - משתתפים בה. זה לחלוטין לא מה שחלמתי כשהגעתי לעולם הזה. זה לא היה חזונם של אחרים בהגיעם לעולם. זה לא העולם שאת ואבא רציתם עבורי כשהחלטתם להוליד אותי". עתה, כשכולכן התכנסתן כאן ביחד ונשכבתן יחד כסמל לאבל על כל הישראלים, הפלשתינים והאמריקנים שאבדו את חייהם בקונפליקט הנורא הזה, אני אתכן ואני מתאבלת אתכן גם. אבל אני גם מתחברת למילותיה של רייצ'ל - "זה חייב להיפסק". ואני אבקש מכל ליבי משאר האמריקנים להצטרף למלאכתכן, כדי להפסיק את זה. שיהיה שלום לכולכן, סינדי קורי. _________________ תרגמה: חנה בית הלחמי פורסם לראשונה באתר "הדרך למעלה" www.haderech.co.il