בשנים האחרונות חלה התרחבות מהירה באשראי הבנקאי לציבור בכלל, ולסקטור העסקי בפרט. אולם בשנה האחרונה, שנת 2002, חל מפנה והגידול המהיר באשראי הואט באופן משמעותי. במקביל הדקו הבנקים את מבחני אישור האשראי ומרווחי הריבית עלו. שינויים אלו יצרו תחושה של מחנק אשראי בקרב הלקוחות העסקיים.
הירידה ברווחיות של המערכת הבנקאית מקורה בעיקר בגידול הרב בהפרשות לחובות מסופקים שביצעו הבנקים בשנה האחרונה. כך לדוגמא, בשנת 2002 הפרישו הבנקים בישראל לחובות מסופקים כ- 1.3% מסך האשראי לציבור. בשנת 2001 היה שיעור ההפרשה 0.9% מהאשראי לציבור וב-1999 רק 0.5%.
אם נחשב את הממוצע בחמש השנים האחרונות נראה ששיעור ההפרשה לחובות המסופקים מסך האשראי לציבור עמד על 0.76%. בארה"ב למשל, שיעור ההפרשה הממוצע לתקופה המקבילה עמד על 0.88% אבל שם איש אינו מדבר על משבר בבנקאות האמריקנית.
למרות ההפרשות לחומ"ס, עומדים הבנקים בדרישות בנק ישראל ליחס של הון לנכסי סיכון - יחס TIER 1 : 6.5% בשנת 2002, לעומת דרישת בנק ישראל ליחס של 6.0%. היחס הגבוה ביותר בין חמשת הבנקים מתקבל בקבוצת לאומי - 6.8%.
שיעור גבוה מהיחס הנדרש, מצביע על פוטנציאל למתן אשראי איכותי; ותיאורטית - יכולת להגדיל את ההפרשות במידת הצורך.
ההפרש בין היחס שהושג לעומת המינימום הנדרש, מצביע על יכולת הגדלת הפרשות ספציפיות ברוטו בכ-6.1 מיליארד ש"ח, בחמשת הבנקים. יש לציין, כי אם נוסיף סכום זה להפרשה הספציפית שבוצעה בפועל, הבנקים יכולים להגדיל את שיעור ההפרשה מהאשראי לציבור ל-2.4% (לעומת 1.3% הקיים) מבלי לפגוע ביחס ה-TIER 1 הרגולטורי המינימלי.
יתר על כן, אם נוסיף לסכום זה, את סכום הרזרבה הכללית והנוספת (ברוטו) בסך 6.1 מיליארד ש"ח ואת הפרש בין הכנסות להוצאות בסך 9.6 מיליארד ש"ח, ניתן לראות כי המערכת הבנקאית יכולה לבצע הפרשות נוספות בסך כ-22 מליארד ש"ח (לעומת ביצוע בפועל של כ- 7.3 מליארד ש"ח בשנת 2002) וזאת מבלי להציג הפסדים ומבלי לפגוע ביחס הלימות ההון המינימלי. ניתוח זה מצביע בבירור על כך שאין משבר בבנקים.
בעקבות פערי הריבית הגדולים בין הריבית במט"ח לבין הריבית בש"ח, עלה מאוד חלקו של האשראי במט"ח מסך האשראי לציבור במאזני הבנקים. בנוסף הגדילו הבנקים הישראלים את ההלוואות למימון הפעילות של ישראלים בחו"ל ופעילות תושבי חוץ הפועלים בישראל ובחו"ל. אמנם הלווים במט"ח לקחו חשיפה מטבעית גדולה אבל בראיה אחורנית הם צדקו. "למרות זאת שטות שמצליחה, עדין הינה שטות."
גידול בביקוש לאשראי במט"ח מול הצע קבוע של מקורות במט"ח גרם לעליית מחירים/עליית ריביות על אשראי נקוב במט"ח. חשוב כאן להזכיר שמדינת ישראל הינה אחת המדינות היחידות בה האשראי במט"ח תופס משקל כה גבוה בסך האשראים (כ-36%).
המיתון הכלכלי בכללו מקטין את שווי הביטחונות שעומדים כנגד האשראי הבנקאי. במיוחד מדובר בשחיקה בערך של מבנים, כתוצאה מירידה בשכר הדירה של נכסים מניבים. נכסי נדל"ן מהווים כידוע חלק ניכר מהביטחונות להלוואות וכאשר שווים נשחק, נאלצים הלווים להביא ביטחונות נוספים או במקביל לצמצם את האשראי. גם נדלן מניב חדש עם תזרים נמוך יותר יקבל אשראי נמוך יותר עקב התזרים ה"רזה".
סוגי ביטחונות נוספים שנפגעו הם ניירות ערך שונים. השפל בבורסה בתל אביב ובעולם המערבי, הקטין את שווין של ניירות הערך ושחק את שווי הביטחונות המבוססים עליהן.
דרך אגב, תיקון 15 הידוע שנכנס לתוקף בראשית 2003 , הוסיף לשחיקה זו. חברות במשק נאלצות, בעקבות התיקון, להפחית שווי של נכסים שמחזיקים. אמנם, תיקון זה מתייחס רק לרישום החשבונאי אבל תיקונים אלה פוגעים ביתרת הרווח הראויה לחלוקה ולכן בתזרים שניתן להוציא מהחברה הנדונה.
לסיכום:
1. הבעיה העיקרית של הבנקאות הישראלית אינה רמת ההפרשות לחובות מסופקים אלא פער הריבית הנמוך בהשוואה למקובל בעולם.
בשעה שרמת ההפרשות הממוצעת בחמש השנים האחרונות דומה לרמה הקיימת בבנקאות האמריקנית, פער הריבית נמוך משמעותית.
נראה שבשנים הקרובות המרווח יעלה בצורה מתמדת לכיוון המקובל בארה"ב.
העליה תהיה בכל המגזרים, הן במגזר העסקי והן במגזר הקמעונאי - גם בלקוחות הגדולים וגם במשקי הבית.
2. יחס הלימות ההון והרזרבות הקיימות מאפשרים למערכת הבנקאית לספוג הגדלת הפרשות נוספות בסכום של כ-22 מליארד ש"ח המהווים יחד עם ההפרשות הקיימות כ-73.8% מסך החובות הבעיתיים. יחס כיסוי של 38.9 בשנת 2002 ו-36.3 ב-שנת 2001 בהשוואה ליחס כיסוי של 66.7% בשנת 2001 בבנקאות באירופה.
3. הבנקים בישראל, או לפחות חלקם מעונינים להמשיך ולפתח את תיק האשראי האיכותי שלהם ולמנף את הפוטנציאל הטמון ביחס הלימות ההון הגבוה שלהם. תיאבון זה להעמיד אשראים בודאי שיכול לספק את צרכי המימון שיתעוררו עם היציאה של המשק מהמיתון הכלכלי.
באשר לחברות שנקלעו למצוקה, הבנקים בישראל מסוגלים ומעונינים לעזור בשיקום חברות אלה בתנאי שכל הצדדים - הבנקים, הנושים האחרים, הבעלים, החברה ומנהלי החברה גם יעזרו בפועל. אי הסכמה של חלק מהגורמים הנ"ל לשתף פעולה, עלולה לטרפד את הסכמת הבנקים לסייע לחברה ובכך את שיקומה. החברה, בעליה ומנהליה ועובדיה חייבים להתנהג בצורה אחראית ושמרנית יותר ובעיקר לקחת חלק גדול יותר בסיוע לחברה - כל אחד בתחומו.
בחברות בקשיים להם הבנק מחליט להזרים מימון נוסף, למרות הסיכון הקיים לאור העובדה שהחברה בקשיים, מן הראוי שהבנק יהיה זכאי ליהנות מ-upside שעשוי להיות בחברה לאחר שיקומה, למשל על-ידי קבלת אופציות של אותה חברה.
4. בעניין הרפורמה בחסכון הפנסיוני. לדעת ד"ר אהוד שפירא בטווח הארוך הרפורמה תעודד ותאפשר היווצרות מכשירי אשראי חוץ-בנקאי כגון אג"ח ציבורי או גיוסים פרטיים מצד מלווים מוסדיים, כתחליף לאג"ח המיועדות. כניסה של גופים אלה לשוק האשראי יחד עם הבנקים המסחריים, תקל על תחושת מחנק האשראי בעיקר באשר לאשראים לזמן ארוך בכך שתרחיב את הצע האשראים העומדים בפני המגזר העסקי.
בטווח הקצר והבינוני נדרשים צעדים אחרים כגון התייחסות שונה של הרגולטור ביחס לאשראי בכלל ולמימון תשתיות בפרט. בשלב זה האינדיקציות שהרגולטור מחמיר ומהדק את דרישותיו מהמערכת הבנקאית ופועל בכיוון ההפוך.
תמחור נכון יותר של אשראי שיבטא תשואה נאותה על ההון, ישקף את הסיכון הגלום באשראי וגם את ההתפתחויות בצד הביקוש ובצד ההצע.