הימים האחרונים, למרות המכאובים בתחומים שונים של החיים בישראל, מצביעים גם על מעט אור בקצה המנהרה: חלק ניכר מן הדמויות המעורבות ב"מפת הדרכים" מתחילות לאבד גובה, שלב ראשון באובדן השלטון.
הנשיא בוש וראש הממשלה בלייר הולכים ומסתבכים במה שנראה בלשון המעטה כדיווח מגמתי ובלתי מדויק, במטרה להשיג תמיכה בארצותיהם בתוכנית לכיבוש עיראק. הדברים נכונים בעיקר לגבי בלייר, אשר פרשת התאבדותו (חיסולו?) של ד"ר דייויד קלי עלולה להביא להסתלקותו מן הבמה הציבורית. הסקרים בארה"ב מצביעים על ירידה במעמדו של בוש בעיני דעת הקהל שם. המשך המגמה, יחד עם המשך השקיעה בבוץ העיראקי ועליית מספר הקורבנות האמריקאיים שם, יכול להביאו עד הבחירות בנובמבר 2004 למצב שניצחונו אינו מובטח, בניגוד למה שנראה ביום שבו הסתיימה כביכול המלחמה הקלה בעיראק וסדאם חוסיין הופל. עדות לקשיים שבהם נתונים בלייר ובוש הם הלחצים המופעלים על-ידם על ישראל לוותר לדרישות של רשות הטרור הפלשתינאית, בניגוד גמור להכרזותיהם על "מלחמה עולמית בטרור".
ואצלנו, "ראש הממשלה" הפלשתינאי, אותה דמות פתטית הזקוקה למחוות ישראליות בלתי פוסקות כדי לשרוד, היה ברווז צולע מן הרגע הראשון - אפרוח בפי שרון - וממילא חסר יכולת להגיע להסכם כלשהו ולמילוי התחייבויות שייטול על עצמו. מכאן שכל המו"מ אתו אינו אלא בזבוז זמן, וברגע שערפאת יחליט לסלקו, האיש לא יהיה עוד בזירה. כבר היום מנהל שרון מו"מ בניגוד לשני עקרונות שקבע מאז ומתמיד: לא יהיה מו"מ עם ערפאת ולא יהיה מו"מ תחת אש. בפועל מנהל שרון מגעים עם ערפאת, דרך ה"בובה" אבו מאזן, תחת אש, גם אם זו הונמכה לפיגועים "קטנים" - יהודי פה, יהודי שם - עד להודעה חדשה. למעשה מנהל שרון מו"מ עם רוצח עם דם על הידיים המשתמש בכפפות זמניות - ידיו של אבו-מאזן - ולצוות זה הוא עתיד למסור רוצחים אחרים עם דם על ידיהם.
וממול, ראש ממשלת ישראל אריאל שרון מתרחק בהדרגה מן השיא שהגיע אליו בבחירות האחרונות: יותר ויותר משריו, הנאלמים והנעלמים, הנמנעים והמתנגדים, יצביעו נגדו ככל שיימשך התהליך וההצבעות תהיינה על נושאים יותר מקוממים; לא לנצח הוא יוכל להסתמך על מניפולציות של טומי לפיד ועל רשת ביטחון של דליה איציק כדי להחזיק בשלטון; וגם זכות השתיקה המפורסמת שהיוותה עילה לפיטוריה של נעמי בלומנטל עתידה לחזור אליו כבומרנג ולאיים על כיסאו. ערפאת כבר החליף ראשי ממשלה בישראל, ויועץ משפטי לממשלה כבר גרם לנפילת ראש ממשלה. יותר ויותר נראה שעתיד דומה ממתין לאריאל שרון.
בשעה ששורות אלה נכתבות קשה לדעת מי וכמה מבין ארבע הדמויות - בוש, בלייר, שרון ואבו-מאזן - תשב על כיסאה המתנדנד בנובמבר 2004, בסך הכל 15 חודשים מהיום, למרות שעד לאחרונה נראה היה שלפחות מקומם של בוש ושרון מובטח עד 2007-2008. יש להניח שלא כולם יהיו שם, וש"מכת הדרכים" תיבלם. אבל, אפילו אם כל הארבעה יסיימו את תפקידם, שתי דמויות עדיין תישארנה בזירה, לטוב או לרע: שמעון פרס ויאסר ערפאת, חתני פרס נובל ל"שלום".
- - - - -
הכותב הינו יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי