המצב הכלכלי הקשה שמדינת ישראל מצויה בו, העלה לאחרונה טענה חדשה-ישנה בפי אנשי השמאל: את בעיות התקציב ניתן לפתור על ידי הפסקת ההשקעה בהתנחלויות. מסתבר כי מאז שירדו החרדים מסדר היום הציבורי, הפכו המתנחלים לעושקי המדינה החדשים. הבעיה הכלכלית, לפי טענה זו, עומדת בחלקה הגדול על הכספים המושקעים מדי שנה ביש"ע. הלאה המתנחלים "אויבי המדינה" ועושקי הקופה הציבורית, הלאה מפעל ההתנחלויות הבזבזני המכלה את כספי הקופה לריק.
מול הכישלון לכאורה שבהשקעה בהתנחלויות, מציגים אנשי השמאל את הפריחה הכלכלית האדירה ואת השפע שליוו את תהליך אוסלו. ראו, טוען איש השמאל, כיצד מדיניות נכונה ונבונה בענייני שלום ובטחון מועילים לכלכלה ולתקציב.
שני אלה הם מיתוסים שהנתונים, אפילו אלה של אנשי שמאל מובילים, מפריכים כליל. אזהרה קלה נדרשת: הקונצנזוס קובע כי שטחי יש"ע הם מפעל בזבזני ולא כדאי כלכלית, ושתקופת אוסלו הייתה תקופת פריחה. לכן יהיה קשה מעט לעכל את האמת, ולבטח יתעוררו רגשות כעס ומדון.
הניתוח המוצע כאן אינו מכוון לאלה שעדיין יהיו מוכנים לפנות את השטחים, גם אם יהווה הדבר אסון כלכלי. הם ממילא גם לא יודו בכך, ולא משנה כמות הנתונים והעובדות. הם מכוונים לאלה שדיברו ללא מחשבה עמוקה או איסוף נתונים והושפעו מדעת רבים או מהטפה פוליטית ותקשורתית. אלה יוכלו, לאחר תהליך עיכול מסוים, לחשוב מחדש על הקשר שבין כלכלה ופוליטיקה. משום כך מוקפד במאמר השימוש בנתונים שמציג השמאל ולא בנתונים אחרים, גם אם הם אמיתיים יותר. בכל אופן, כאשר הנתונים מוגזמים בעליל, הדבר מצוין בפירוש ונבחן באופן ביקורתי.
פירוק התנחלויות יפתור או ישפר משמעותית את מצב הכלכלה
במהלך השנה הכריז יו"ר העבודה, שמעון פרס, כי בשטחי יש"ע "נשרפו" בסה"כ שישים מיליארד דולר (מ-1967 ועד היום). כמובן שקשה לתרגם את הסכום לשקלים, כיוון שמדובר בשנים רבות, אבל לצורך החישוב נניח כי שער הדולר הוא 4.5 שקלים. כלומר מאז 1967 הוצאנו כ-270 מיליארד שקלים. נניח גם כי גודל תקציב המדינה לאורך השנים היה דומה לנוכחי, ונראה כי מדובר בהוצאה המהווה 1/36 מהתקציב הכולל. כלומר, במונחים של 2003, כ-7.5 מיליארד שקל.
הנתונים הללו שגויים. על-פי החשבון הדקדקני שעשה מוסי רז ממרצ, לא מישהו שניתן לחשוד בו כי הוא מעודד השקעה בהתנחלויות, מגיעה ההוצאה על ההתנחלויות ב-2003 למעט יותר משלושה מיליארד ושבע מאות מיליון שקל, שהם כ-1.37% מהתקציב. קשה להניח שהמספר בשנים הקודמות היה גבוה יותר, ומעידה על כך כאלף עדים טענת אנשי השמאל עצמם, הקובעים כי תקציב ההתנחלויות כמעט לא קוצץ השנה.
בכל זאת נכבד את יו"ר העבודה ונניח שבעבר הרחוק יותר, בשנים שלפני אוסלו, השקיעו יותר מ-10 מיליארד שקל בשנה בהתנחלויות, וכך הגיע מר פרס למספר זה. כמובן שהטענה בלתי אפשרית, כיוון שמר פרס עצמו מסביר שוב ושוב שבתקופת שלטון השמאל היו מעט מתנחלים והשקעות, וברור שבתקופת שלטון הימין לא השקיעו 20 ו-30 מיליארד בשנה. בכל אופן נניח שאלה המספרים האמיתיים.
הנתונים הללו, כאשר הם מוצגים באופן גולמי, אינם מספרים את הסיפור הכלכלי. ראוי לשים לב למספר נקודות בהקשר זה. הנקודה הראשונה היא כי ההשקעה בתשתיות, גם אם נניח שהכבישים ישמשו לאחר הפינוי לנסיעת פלשתינים, נעשית על ידי קבלנים ישראלים, מעסיקה עובדים רבים ועוזרת למשק כולו. כך גם בניית הבתים ושאר פרוייקטים המעודדים תעסוקה וייצור במגזרים רבים, אצל מי שאינם דווקא תושבי שטחים. השקעה זו אינה הולכת לאיבוד גם אם השטחים יימסרו. לכן יש לנכות סכומים אלה מ"שריפת" הכספים.
יש גם לנכות שרותים הניתנים לכלל האזרחים. גם תחת ההנחה שתושבי יש"ע יתגוררו, כרצון השמאל, ביישובים חדשים או מורחבים בגליל ובנגב, שרותים אלה עדיין יינתנו. מדובר בתקציבים כגון חינוך ודת (כן, גם אלה כלולים בחשבון המקיף של מר רז). באופן דומה, ישנם תקציבי מועצות ויישובים מיוחדים שיינתנו ליישובים החדשים, כמקובל (בהנחה שהיישובים יהיו יישובי ספר). כך גם תקציבי בנייה, כבישים וכיוצא בזאת.
עלינו לבחון, אם כן, את השארית שתושב השטחים מקבל. את הסכום העודף שהוא מקבל, ולא את ההוצאה הכוללת שכל אזרח זכאי לה. כאשר מחשבים את ההוצאה הממוצעת לתושב שאינו גר ביש"ע לעומת ההוצאה הממוצעת לתושב יש"ע, מגיעים לתוצאה מפתיעה למדי. בתושב יש"ע משקיעים בשנה כ-8,650 שקל יותר מאשר במי שאינו תושב יש"ע. גם חשבון זה נעשה על ידי איש שמאל מובהק (אלי זבולוני), ומטרתו להוכיח את הבזבוז הרב שבהשקעה בהתנחלויות
אני מודה: לא הצלחתי להבין את החשבון. השתמשתי בכל המספרים והנתונים המחמירים ביותר של השמאל, ולא הגעתי ליותר מ-5300 שקל הבדל בשנה. בחנתי את תקציב המדינה, מספר התושבים, תקציב ההתנחלויות ומספר התושבים, ונכשלתי שוב ושוב. לאחר זמן התברר לי (כנראה) החשבון של מר זבולוני. הוא כנראה לא השתמש בתקציב במדינה המלא, אלא הפחית לצורך חישוביו 40% מהתקציב השייכים לסעיף החזר החובות של המדינה, וכך נופח הסכום הסופי והגיע ל-8500 שקל. אולם מבחינה כלכלית זו טעות. החזר חוב, יודע כל בעל משיכת יתר בבנק, הוא הוצאה ככל הוצאה, ויש לחשבו בדיוק כמו תקציב חינוך וכבישים. בכל זאת, נשתמש במספרים שלו.
לפי חשבון מחמיר זה תקציב ההתנחלויות העודף הוא פחות משני מיליארד. האם מישהו באמת סבור שתקציב זה יפתור בעיה או אפילו יעזור באופן משמעותי למצוקה הכלכלית, במדינה שבה כמעט 40% מהתקציב מיועדים להחזרי חובות שונים, שגרעונה וכספי התמיכה שהיא משלמת נמדדים בעשרות מיליארדי שקלים? זהו סכום נכבד, אך יחסית לתקציב כולו, לא גבוה. כ-0.7% מהתקציב.
עיקר ההבדל בהשקעה בתושבי השטחים, נובע מכך שישנה יתר סלילת כבישים ביחס לשאר הארץ ובשל ההנחה בתשלום המיסים. בממוצע, תושב יש"ע מקבל הנחה של מעט יותר משישה אחוז בתשלום מיסים.
כאן מגיע נתון מעניין במיוחד. מוסי רז מחשב שהנחה זו עולה למדינה כחצי מיליארד שקל. מכך נובע שתושבי יש"ע מחזירים למדינה במיסים כמעט שמונה מיליארד שקל בשנה. כלומר כפול ממהשקעה בשטחים לפי חשבונו של רז (3.7 מיליארד), וכיסוי מלא לפי חשבונו של מר פרס (7.5 מיליארד)! כלומר, יאמר כל איש עסקים מתחיל, המדינה משקיעה ארבעה (לפי חישובי מרצ) או שבעה וחצי (לפי חישובי יו"ר העבודה), ומקבלת חזרה שמונה (שוב, לפי חישובי מרצ)! בסה"כ השקעה סבירה עד לא רעה.
חשוב להבין כי אין תקדים להחזר השקעה שכזה. לא בנגב, לא בצפון, לא בשאר פריפריות, לא בעיירות הפיתוח, ולא בשום אוכלוסיה נתמכת כלשהי. בכל המקומות בהם המדינה משקיעה הכסף יורד ברובו לטמיון. מקומות אלה מהווים אבנים שואבות לכספי משלם המיסים.
בשטחי יש"ע, למרות ריחוקם היחסי של יישובים רבים, למרות קשיי הבטחון והתנועה, למרות הילודה הרבה ועוד, אין מוקדי אבטלה כלל, וישנו החזר מלא של ההוצאה, ואפילו רווח. ישנה חקלאות, ישנה תעשייה, ישנם אנשים עובדים ויוצרים, המשלמים מיסים לרוב. כך הם הדברים היום. זו אינה הערכה או אידאולוגיה. אלו הן העובדות לפי חישובי אנשי שמאל מובילים. על גביהן צריך לנהל את הויכוח.
אם וכאשר ישתנו הנסיבות, אם אדמת יש"ע תופקע לטובת הפלשתינים ותושביה יאלצו לנטוש את בתיהם לגליל ולנגב - מי חכם וידע מה יהיה הרווח או ההפסד הכלכלי? אמנם המדינה נותנת היום מעט יותר לתושבי יש"ע, אך ההשקעה חוזרת ומשתלמת. מאזן יש"ע הוא חיובי, ובתקופות מצוקה כלכלית, יודע כל רפתן, לא הורגים את הפרה שנותנת חלב.
במיוחד נכון הדבר כאשר הריגת הפרה ממש, קרי פינוי השטחים, יעלה מיליארדים בעצמו (לפי חשבון של אנשי שלום עכשיו, כעשרה מיליארד רק לפיצויי מגורים), ויפחית, לפחות בשלב ראשון את התגמול של המדינה ממיסים. צעד שכזה יביא לאסון במונחים כלכליים, לנוכח המצב הכלכלי העולמי והלאומי בזמן הנוכחי.
ראוי לשים לב גם לכך שהתמיכה וההקלות במס שמקבלים באזורים אחרים בארץ אינה פחותה ואפילו גדולה יותר מאשר ביש"ע. אם אנשי יש"ע יעברו לפריפריה ולעיירות הפיתוח (גם ללא פינוי, אלא מסיבות כלכליות), ההטבות שהם מקבלים רק יעלו. המסקנה: תהיה זו טעות כלכלית להפחית את התמיכה ביישוב היהודי ביש"ע, והיא עלולה להשפיע לרעה כבר בטווח המיידי. לא מדובר באוכלוסיות נתמכות שכדאי למדינה לעודד ולצאת לעבודה. הם כבר עובדים ומממנים את ההוצאה עליהם. הפחתת ההוצאה תוביל להפחתה בהכנסות המדינה ביחס ישר.
חשוב לזכור שכל החישובים שלעיל הם החישובים המחמירים ביותר, שנעשו על ידי אנשי שמאל מובהקים. בהחלט ייתכן שההוצאה האמיתית של המדינה ביש"ע קטנה יותר.
בחצי הראשון של שנות ה-90' הייתה פריחה כלכלית
נניח כי סמאו עינינו מראות ונאטמו אוזנינו משמוע את העובדות המצוינות בחלק הראשון, ונניח כי שמעון פרס חישב נכונה את הסכום המושקע ביש"ע. האם 7.5 מיליארד שקל בשנה יצילו את כלכלת ישראל? התשובה היא לא. כיצד ניתן לדעת שעוד 7.5 מיליארד לא יועילו? פשוט מאוד. נבחן מיתוס כלכלי נוסף: הפריחה בתקופת אוסלו.
בין 1989 ל-1999 עלו לישראל כמעט מיליון עולים, רובם מברית המועצות (לשעבר). מבין אלה הרוב עלה בין השנים 1990 ל-1993. עלייה זו, חסרת תקדים בהיקפה, היוותה זריקה מרץ אדירה למשק הישראלי והתבטאה מיד בגידול משמעותי בצמיחה, שהייתה ממילא במסלול נסיקה (זו הרי הייתה סיבתה של העלייה הגדולה). ההסכמים המדיניים שהתגבשו בשנים אלה (ב-1992 עלה רבין לשלטון, בספטמבר 1993 לחץ את ידו של ערפאת במדשאות הבית הלבן) היוו תמריץ אדיר להשקעות חוץ שזרמו לארץ.
אנשי שמאל לא יאהבו לשמוע זאת, אבל רבין גם קידם את השקעות החוץ באופן דרסטי על ידי מהפכה של ממש, גדולה יותר מאשר המהפכה של שר האוצר הנוכחי, במשק הישראלי. למעשה רבין היה מי שסיים את תפקידה ההיסטורי של ההסתדרות והניע את גלגלי ההפרטה המסיבית. כמו היום, גם אז היה הדבר מנוע משמעותי לצמיחה ולהבראת הכלכלה. גם צעדים אלה נרשמו אצל המשקיעים והביאו לתוצאות.
לא מפתיע אם כן למצוא את בנק ישראל ב-1995 קובע כי: "מבחינות רבות חוסנו של המשק הישראלי ופוטנציאל ההתרחבות שלו עתה גדולים יותר מאשר אי פעם". ובכל זאת, באורח פלא ממש, הצמיחה הנמדדת בגידול התוצר הלאומי החלה להצטמק ולקטון בשנים הללו. זהו המדד החשוב ביותר למדינה ללא אוצרות טבע. הדבר מפתיע עוד יותר בהתחשב בעובדה שקצב העלייה מאז 1991 לא השתנה באופן משמעותי.
ברור שדעיכה זו היא תוצאת ניהול לא נכון של השנים שקדמו לה. מה היתה הבעיה? בנק ישראל מונה שתי סיבות עקריות. האחת היא שינויים בשוק העולמי. השניה: "הגידול המהיר בצריכה הפרטית לנפש התחזק בשל עליית השכר במיגזר הציבורי ובגלל הגידול בתשלומי ההעברה מהממשלה לציבור".
ישראל החלה לשקוע בחוב לאומי גדול. הנתונים מראים שב-1996 לא רק הצמיחה החלה לקטון באופן משמעותי, אלא גם שיעור האבטלה התקרב לעשרה אחוז, הגרעון העמיק, האינפלציה הרימה ראש, ובאופן כללי "התחזקו מגמות מדאיגות" והמצב הכלכלי הפסיק להבטיח גדולות ונצורות. הצילו את המצב ההשקעות בתעשיית ההיי-טק, שהסתירו ופיצו על ההדרדרות הקשה של שאר התעשיות.
המסקנה ברורה. הכספים שקיבלה המדינה לא הושקעו באופן נכון. ממשלת אוסלו הגדילה את הגרעון ולא ניהלה מדיניות כלכלית נבונה, למרות שהנתונים האובייקטיבים העמידו אותה בפני מצב של הזדמנות כלכלית חסרת תקדים. כל הדרכים הובילו להצלחה, והממשלה הצליחה להוביל לכשלון מחפיר.
מדוע אם כן ישנו זכרון ציבורי של הימים הללו כימים מלאי אושר וכסף? התשובה: דווקא בגלל החוב. דווקא בגלל הגרעון. דווקא בגלל הכסף שקיבלה המדינה. דווקא בגלל ההשקעות הזרות ללא הכיסוי המקומי, שמרגע שנמשכו, הותירו את התעשייה והאזרחים קרחים מכל הצדדים.
הכסף לא נוצל ברובו לבנייה ולייצור, אלא חולק לכל דורש, בחגיגת הפקרות. הממשלה ניהלה מדיניות של השקעות "ישר לכיס האזרח". החקיקה החדשה ומדיניות הממשלה עודדה ממש את האזרח לעבוד פחות ואת התעשיות לנדוד לחו"ל. הכסף שבוזבז הפך לחוב ובזבז את משאבי הצמיחה האדירים שהביאה העלייה המבורכת. המדינה התנהלה כאותו מפוטר השובר את חסכונותיו וחי "כאילו אין מחר!". כמובן שכל עוד חסכונותיו "נשרפים" הוא חי כפריץ. אך מרגע שהם נגמרים, הוא הופך לעבד. הזכרון הציבורי זוכר את חיי ההוללות הפרוצה. מה הפלא, כבר אז, בחסות הכיסוי התקשורתי, סירב לראות ולהכיר בזרעי הפורענות הכלכליים, שראו אנשי בנק ישראל וכלכלנים אחרים.
לכן ניתן לקבוע, שהכלכלה הישראלית תהיה במסלול התרסקות גם אם נוסיף לה עוד 7.5 מיליארד שקל בשנה. זאת משום שהיא אינה מעודדת עבודה, הישראלי לא יוצר ואינו מתגאה בייצור, אנשים אינם מעוניינים לעודד חקלאות או טקסטיל אלא לקנות בזול מסין או מספרד, המשק הציבורי מנופח מעבר לכל פרופרציה ביחס למדינות המערב ותשלומי ההעברה והתמיכה מוגזמים. גם הסכמי השלום אליהם חותרים היום מבטיחים שהכלכלה הפלשתינית תהיה תלויה בישראלית, ומשמעות הדבר היא נדידת תעשיות נוספות החוצה וזליגת כח עבודה לא ישראלי זול פנימה. ושוב משבר ירבוץ לפתח.
עומד הקורא בפני פרדוקס כלכלי: אם נבריא את המשק, ההתנחלויות יינשאו על ידו בקלות (וממילא כבר ראה שאינן נטל כלכלי). אם לא נבריאו, יקרוס המשק ממילא, עם תקציב ההתנחלויות ובלעדיו.
משמעות הדבר היא כי חייבים להתייחס לבעיה הכלכלית כאל בעיה כלכלית. לא כדאי להופכה לבעיה פוליטית, לעוד פתרון שווא הזוי, לעוד משאבת כספים למטרות בזבזנות פוליטית. כבר בוזבזה הזדמנות כלכלית אדירה וחד פעמית בזמן אוסלו, ולא משנה כרגע מה היתה הסיבה להתנהלות הכלכלית הכושלת של הממשלה דאז. אבל חייבים להודות, כפי שברור לכל כלכלן בר דעת, שהזדמנות כלכלית אדירה שהזדמנה לישראל נוהלה באורח חובבני ובוזבזה לגמרי.
רק בישראל כישלון שכזה עשוי להיקרא הצלחה אדירה. רק בישראל בזבוז רשלני והחרבת המשק עשויה להיתפש כזמן של שפע ושגשוג. לעיתים נדמה שכאן הכול מתחיל ונגמר בנאמנות פוליטית עיוורת. לפחות הכלכלה לא משקרת לאורך זמן, גם אם קורה ואיננו מוכנים להודות בעובדות.
הבעיה הכלכלית מתחילה במדיניות הכלכלית של השמאל, ולא במדיניות הביטחון ושלמות הארץ של הימין. הניסיון הפוליטי לקשור את המצב הכלכלי להתיישבות ביש"ע, נכשל אפילו בבחינה כלכלית פשוטה ועניינית. הניהול הכלכלי בתקופת אוסלו הוביל את המשק למשבר, שהתעצם והחריף לנוכח המשבר הכלכלי העולמי. מי שטוען אחרת ומסרב לשחק את המשחק הכלכלי לפי חוקי הכלכלה, ינהל אח"כ את אותה מדיניות לא-כלכלית שניהל בתקופת אוסלו. כלומר, תוך התעלמות מעובדות, עצות ונתונים, ללא תכנון זהיר, ללא חשבון וללא רסן.