הדיבר הרביעי של אהרן ברק

בעשרת הדיברות אליבא דאהרן ברק, מופיע הדיבר הרביעי בגירסה שונה. זכור את חופש הביטוי לקדשו. ששת ימים תעבוד, ויום השביעי תעבוד כפליים, כי זהו האינטרס הציבורי. פסק הדין שנתן נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בפרשת "מצפה כרמים" נגד הרשות השניה, ראוי שיילמד בכל מסגרת שמתיימרת לחנך לסובלנות, הבנה הדדית, התחשבות ואי פגיעה ברגשות ובזכויות. כל הנורמות הללו, להן מטיף השופט ברק בעצמו בפסיקות רבות קודמות, לא עומדות במבחן המציאות כשמול השופט עומד הפרט חובש כיפה (או המטפחת), שאינו חפץ שדמותו תשתקף מעל מסכי הטלוויזיה בשבת, ולהיות, על-ידי כך, שותף לחילול שבת. פסיקתו של השופט ברק תיזכר כפניה מסוכנת נוספת לכיוון ההקצנה והכפיה החילונית. נדבך נוסף ברמיסת המירקם העדין המאפשר חיים בשיתוף בין שומרי מצוות, לבין שאינם כאלה. נדבך נוסף בכפייה תרבותית של הגופים הכוחניים במדינה. מול פסיקתו של השופט ברק, עומדת פסיקה אחרת לגמרי, בדעת מיעוט, של השופטת דליה דורנר. פסיקה מעניינת, מנומקת, המתאימה הרבה יותר לפסיקה במדינה המתחשבת ברגשות דת, גם אם מדובר בדת היהודית (והיא אף מביאה כמה פסיקות של ברק בעצמו, בהם הוא מתחשב ברגשות הפרט מול המחיר הציבורי). ושורה תחתונה : כדי לוודא שסרט בהשתתפותכם לא ישודר בשבת, צריך להחתים את הצוות מראש. לא להסתמך על הבטחות והבנות. וגם לא על הסעד של בית המשפט. להלן כמה סעיפים, דעה מול דעה, ובשילוב עם הערות נוספות:

ברק: "הננו קובעים כי לא היה כל הסכם בין העותרים לבין המשיבים, לפיו הסרט לא ישודר בשבת. נהפוך הוא: נאמר לעותרים כי הסרט ישודר בתכנית "תיבת תעודה". (ולאחר כמה עמודים) "... אדם דתי שמוכן להתראיין לטלויזיה... יכול להתנות את הראיון בתנאי שהראיון ישודר רק ביום חול. אך העותרים לא עשו זאת, לא במפורש ואף לא במשתמע". דורנר: "הכוונה לשדר את הסרט בשבת, במסגרת התוכנית 'תיבת תעודה' ... לא הובאה לידיעת העותרים... העותרים, אנשים צעירים נעדרי נסיון ומגע עם התקשורת,לא עלתה האפשרות השסרט יועד לשידור ביום השבת. הנושא הועלה באקראי על-ידי העותרים ביום השלמת הצילומים, והמפיקים הבטיחו להם לטפל בעניין, אלא שבהמשך הובהר לעותרים על-ידי המפיקים כי הסרט ישודר בשבת. אף פנייתם בכתב של העותרים אל הרשות השניה לא הועילה".

מרגלית הר שפי ניסתה להסביר שלא "ידעה" שעמיר מתכוון לרצוח. השופטים פסקו שהסימנים (עמיר נושא נשק) והאמירה שלו נגד רבין הם הוכחה שהיא ידעה. הם לא לקחו בחשבון את המרחק התרבותי בין תרבות השיח שלה ושלהם. הם לא לקחו בחשבון שניואנסים שונים מתפרשים אחרת בחברות שונות. אקדח, למשל, הוא מימצא נורמלי ונורמטיבי אצל יוצאי ישיבות הסדר שלומדים בבר-אילן. גם בפרשת הרב עידו אלבה, לא יכל השופט להבין את המרחק הרב בין אמירה הלכתית (שיש הבדל בין הריגת גוי ליהודי) לבין הוראה הלכתית לביצוע (גזענות שמובילה להסתה לרצח). גם כאן, לא ניחן השופט ברק ביכולת להבין, שאם צוות צילום דתי מצלם, המצולמים מניחים שמדובר במסגרת "כשרה". כפי שהייתם מניחים לגבי כשרות מאכל שמניח בפניך יהודי חובש כיפה. החבר'ה ממצפה כרמים כלל לא העלו בדעתם שתהיה בעיה של שבת, כי הצוות שצילם היה דתי. והם מציינים, שבעת הצילומים כלל לא ידעו שמדובר בסרט עבור "תיבת תעודה". ובינינו, מי מבין שומרי השבת שאינו צופה בטלוויזיה בכלל, יודע מתי משודרת "תיבת תעודה"? האם ההנחה של השופט ברק סבירה עבור מי שחי בסביבה שאינה מכורה למסך המרצד, או שהיא מניחה שאדם סביר מן השורה בקי בהלכות הערוץ הראשון והשני? דורנר: "המשיבים טוענים כי העתירה לוקה בשיהוי, שכן, עבורם, עניין שבשגרה הוא לשדר בשבת תוכניות בהששתתפות אנשים דתיים בצירוף הכתובית 'צולם ביום חול', וכי לא היה להם יסוד להניח כי העותרים יעוררו התנגדות לשידור הסרט בשבת... תום ליבם של המשיבים אינו גורע מתום ליבם של העותרים, שאינם נוהגים לצפות בטלוויזיה בשבת, ולא ידעו הפרקטיקה האמורה. למעשה, טוענים העותרים, כי לא העלו בדעתם אפשרות שישדרו את התוכנית עליהם בשבת, וכי אף הוטעו להאמין כך." בנוסף, מעבירה השופטת דורנר ביקורת על הרשות השניה שמניחה שאין לה חובה ליידע אנשים דתיים מראש שהסרט אודותם מיועד להקרנה בשבת. "... מוטל היה עליה (על הרשות השניה - ח.ל.) להציג בפני העותרים את כוונתה לשדר את הסרט בשבת... ראוי הוא להטיל על הרשות השניה ועל אלו מטעמה... את חובת הגילוי הנאות, כאשר אפשרי שהצד המצולם ייפגע".

ברק: "... דבר שבשיגרה הוא שיהודים שומרי תורה ומצוות מצולמים ביום חול, והסרט משודר בשבת". הרב אבינר (שהופיע כעד בבית המשפט, כרבם של העותרים): בבית המשפט נטען כי עובדה היא שהרבנים הראשיים מסכימים להצטלם בשבת. אך אחרי שבדקו - נמצא שזה שקר וכזב, ורימו אותם. עו"ד נפתלי וורצברגר (בא כוחם של העותרים): הרבנים הראשיים מעולם לא נתנו את הסכמתם להופיע בשבת והם שלחו מכתב ברוח זו לבית המשפט העליון. הובאו פסקים מפורשים של ארבעה רבנים מרכזיים בזרם הדתי לאומי (הרב יעקב אריאל, הרב אהרן לכטנשטיין, הרב נחום רבינוביץ והרב אבינר), שאין להסכים להשתתף בסרט שיוקרן בשבת למרות הכיתובית 'צולם ביום חול' ואמצעי עזר אחרים. במהלך הכתבה התברר לי, כי באופן שוטף, ערוצי הטלוויזיה מוציאים תמונות ארכיון של אישים פוליטיים דתיים וכן של רבנים, והם משמשים תמונות רקע בשבתות לכתבות ולראיונות שנערכו עם אותם אישים בימי חול. ברק: "האם שידור הסרט בשבת פוגע בחופש הדת - להבדיל מרגשות דת - של העותרים"? התשובה היא בשלילה. שידור הסרט בשבת אינו פוגע בחירותם להאמין, ובחירותם לפעול על-פי אמונתם. הוא אינו מונע מהם מלממש את כלליה ומנהגיה של אמונתם..." דורנר: מביאה תקדים מבית המשפט העליון בארה"ב לגבי בני דת האיימיש בה נאמר: "בתי המשפט אינם פוסקים של פרשנות כתבי הקודש"; וממשיכה וכותבת "... אדם מאמין או ציבור של מאמינים בוחר לו את רבו, והרב הוא זה שקובע עבורו את חיובי דתו. כאמור במקורותינו "עשה לך רב והסתלק מן הספק...". עוד טוענת השופטת דורנר כי אמנם הרב דוד סתיו (בעיתון 'נקודה') פסק שמותר למכור סרט לרשות השידור, למרות שידוע שהוא אולי יוקרן בשבת. אך עמדת הרב אבינר מבטאת את העמדה המרכזית בפסיקה בסוגיה, בשל זאת שהוא רבם של העותרים.

ברק: "ביקשנו לבחון דרכים שונת ליישוב המחלוקת בהסכמה בין הצדדים... כל ההצעות נידחו". אכן, בקשתם של העותרים היא לא לשדר את הסרט בשבת. כל ההצעות היו לשדר את הסרט בשבת, בתוספת מסויימת כמו כיתובית, שידור מקדים ביום חול וכד'. לא היתה הצעה של העברה חד-פעמית של שידור "תיבת תעודה" ליום חול. אי לכך, "כל ההצעות נידחו", כפי שכתב השופט. אך האם לא יכלה לבוא פשרה מסוג אחר? דורנר: המשיבים (הרשות השניה ומפיקי הסרט - ח.ל.) טוענים כי 'אין לרשות כל מועד אחר לשדר תוכנית מסוג זה... טענה זו אינה סבירה. אכן לרשות השניה רצועת שידור בשבת. ברם העברה של תוכנית מיום שבת ליום אחר אינה בלתי אפשרית. המחוקק הפקיד בידי הרשות השנייה את שיקול הדעת ליטול פרקי זמן מיחידת שידור של בעל זיכיון לצורך מתן שידורים מטעמה, ובלבד שהודעה על כך תינתן זמן סביר מראש...".

השופט ברק מציג את שני הערכים המתנגשים זה בזה: חופש הביטוי מול רגשות העותרים . "אכן, הפגיעה הגסה ברגשות הדת מכרסמת בערך הסובלנות... שבלעדיה לא תתכן שום חברה דמוקרטית מגוונת כשלנו...", כותב ברק וממשיך: "מהו האיזון בין הצורך להגן על חופש הביטוי של המשיבים מזה לבין הצורך להגן על הרגשות הדתיים של העותרים מזה? שאלה זו נדונה בהרחבה בפסקי הדין של בית המשפט העליון." עתה, לפנינים: "נקבע כי 'נוסחת האיזון' היא זו: ידו של חופש הביטוי על העליונה, אלא אם כן הפגיעה ברגשות הדתיים היא קרובה לוודאי ופגיעה בהם היא ממשית וקשה". ומסביר השופט, שלא די ב"סתם" רגשות דת, אלא נדרשת פגיעה: "ממשית וקשה. נדרש כי הפגיעה תהא מעבר לסף הסיבולת של החברה הישראלית... זוהי פגיעה המזעזעת את 'אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית'". כלומר, כדי לצמצם את חופש הביטוי (במקרה זה) בפני פגיעה ברגשות הדת, הפגיעה צריכה להיות מאוד מזעזעת. אכן, נכתב בפסק הדין, הוכח שיש וודאות קרובה שרגשותיהם ייפגעו אם ישודר הסרט. אך "האם מתקיימת הדרישה באשר לעוצמתה של הפגיעה? התשובה על שאלה זו היא בשלילה". השופט ברק קובע מהי רמת הפגיעה שחש יהודי שומר שבת מהקרנת סרט שבהשתתפותו בשבת. הוא גם חש את עוצמת הפגיעה בציבור הדתי. ונשאלת השאלה הפשוטה, כיצד יכול השופט לקבוע את רגשותיהם ותחושותיהם של אנשים מהסוג שהוא רחוק מלהימנות עימם. האם יכול מחלל שבת, גם אם הוא שופט נאור של בית המשפט העליון, להבין את עומק הפגיעה שבכפיית יהודי להיות שותף בעל כורחו בחילול שבת? כאן, שוב, הופך בית המשפט את עצמו למעבדה ווירטואלית לבחינת מצבים שהוא כלל אינו מכיר אותם, ולא מכיר בהם. בדומה לניתוח מצבי סכנת חיים בהם נמצאו מתנחלים שפתחו באש על ערבים. במעבדת בית המשפט העליון, נקבע פעם אחר פעם, כי הללו חרגו מתגובה סבירה. ותמהנו, כיצד היה מגיב השופט לו היו משתמשים בתמונתו לסרט התרמה עבור מוסדות ישיבת "הרעיון היהודי...". עו"ד וורצברגר: טטיאנה סוסקין פגעה ברגשות דת מוסלמיים, ובית המשפט יצא מגידרו להושיבה בעונש מאסר ממושך. כנראה שרגשות יהודים אינם שווים כמו רגשות מוסלמיים. השופטת דורנר מרחפת פחות לעולמות מתנשאים, ומתייחסת לעובדות הפשוטות: "שידור הסרט פוגע בעותרים לא בגלל פעולה של אחרים וגם לא בשם ערבות הדדית מטאפורית... העותרים נפגעים ישירות, כיוון שהם עצמם מופיעים בטלוויזיה ביום שבת. בכך הופכים הם גופם לשותפים בחילול שבת, ועוברים בעת השידור, בניגוד לרצונם, על מצוות דתם".

ביקשת מהשכן עיפרון. הוא מסרב בטענה שמחר תבקש ממנו עט נובע, הלוואה לאוטו חדש, ושתחתום לו על ערבות לדירה. כך, בערך, חושש השופט ברק. "מסקנה שונה (לפסיקה שיש להקרין את הסרט בשבת - ח.ל.) תביא לתחילת סופם של שידורי הטלוויזיה בשבת", כותב השופט ברק. איך? - "שידורים אלה החלו בעקבות עתירה לבית משפט זה. בעקבותיה מקובל הוא בחברה הישראלית כי מתקיימים שידורי טלוויזיה בשבת בהם נראים, בין השאר, יהודים שומרי תורה ומצוות, ובהם נערכים ראיונות ושיחות עימם. כך משדרים בשבת את פעולתה של הכנסת והממשלה... כך צופים בשבת בתוכניות בידור ,פוליטיקה ותרבות, בהן נוטלים חלק פעיל יהודים שומרי תורה ומצוות. אם כל אלה ייאסרו לשידור, רב הסיכוי כי הטלוויזיה תכבה בשבת, ובעקבותיה יבוא גם הרדיו...". מה שצריך לשים לב, הוא שהשופט קובע שאין אפשרות למלא מסך טלוויזיה ללא השתתפות של אדם שומר מצוות. נסו לעשות מעקב לילי, ולראות אם קיימים ערבים, סתם בימי חול, בלי שזכיתם לראות פרצוף עם כיפה. אם כן - נא יידעו על כך את בית המשפט העליון. ומה עונה השופטת דורנר: "אינני שותפה לחששות אלו... לא ניתן להקיש מעניין זה לעניינים של מצולמים אקראיים בקרב הקהל, וגם לא לאישי ציבור או כותבי ספרים המופיעים בטלוויזיה בשבת. ניתן וצריך להסיק מכאן רק לגבי מקרים דומים. ויפים לכך דברים שנאמרו במקורותנו בעניין בדיקת חמץ: 'אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף'."

כל ההיתר לשדר טלוויזיה בשבת, היא פרי עבודתו של בית המשפט העליון. ב-1969 הוחלט לשדר בטלוויזיה הישראלית במשך יום שלם. המנגנון הדמוקרטי, קרי הממשלה, קיבלה החלטה שלא לשדר בשבת לפי דרישת המפד"ל. כיצד, אם כן, הותר חילול השבת בממסד השידור הממלכתי ? עו"ד יהודה רסלר רץ לשופט בג"צ תורן, צבי ברנזון, בערב שבת, כשהלה היה עסוק בתיקון פקק חשמלי, וקיבל ממנו צו המורה לרשות השידור לעבוד בשבת. על-פי עדותו של עיתונאי וותיק, זאב גלילי, עיתון הארץ דיווח שאזרחי ישראל יצאו לרחובות לרקוד בשמחה, בדומה לריקודי השמחה ביום העצמאות הראשון. חוקרי התקשורת, יחיאל לימור ופרופ' דן כספי (היום חבר הוועד המנהל של רשות השידור) מנסחים זאת כך: המאבק על השבת, עם המפד"ל, היה מאבק פוליטי, והפעלת השידורים בליל שבת נתאפשרה דווקא בזכות צו על תנאי ... בבג"צ ". כלומר, הדרג האוליגרכי בישראל, המורכב מאנשי אקדמיה, תקשורת ומשפט, החליט מה טוב לעם . וכבר אז ראה עצמו עליון על-פני הממסד הדמוקרטי. וכדאי שהאזרח הפשוט ישאל את עצמו, מדוע שאלות ערכיות המרכזיות לקיום המירקם החברתי-תרבותי העדין של המדינה - נתון לפסיקת שופטים הבאים מרקע תרבותי מונוליטי מסויים, ולא בידי אלה המייצגים את מגוון הדעות במדינה. אז, כמו היום.

"קיום שידורי טלוויזיה בשבת מהווה פגיעה בחופש הדת של הפרט שאינו צופה בטלוויזיה בשבת... נקבע כי יש להבחין בין פגיעה ישירה באורח החיים של הפרט (המהווה פגיעה בחופש הדת שלו) לבין פגיעה ברגשות של הפרט", כותב השופט ברק. בפסיקתו אנו מבחינים בעולם הערכים המנחה את השופט לראייה לטווחים שונים. מצד אחד, הוא צופה לטווח רחוק מאוד, וחושש שקבלת העתירה תביא לסגירת השידורים בשבת. מצד שני, לוקה הפסיקה בהתעלמות מהסתכלות לטווח ארוך - מהי התוצאה של ההיתר לחילול שבת משנת 1969 ועד היום. במצב הזה, מצאו עצמם מפיקים ואנשי טלוויזיה מופלים לרעה בכל הנוגע לאפשרות לעבוד ולהתקדם בטלוויזיה. אי לכך, הקימו את מחלקת "מורשת ישראל", מעין פינת-חי קטנה, שזכתה לתיקצוב מגוחך ושעות שידור מעטות. שם, יכלו לעבוד בלי לחלל שבת. אדיר זיק מספר שהוא עבד במחלקת החדשות, תוך התניה שכתבותיו לא תשודרנה בליל שבת. עד שהבוס, שדרן בכיר וידוע, דרש ממנו לבחור - או לעזוב את המחלקה, או לאפשר להקרין את כתבותיו בשבת. זיק בחר בשמירת השבת כהלכתה, ועזב את מחלקת החדשות . שותפו, משה אלפי, מספר גם הוא על עבודה כקבלן עצמאי בשנים האחרונות עבור אחת מזכייניות הערוץ השני. הוא התבקש לנהל הפקה שמשודרת בשבת. הוא סירב ולא קיבל את העבודה. אך הסיפור האמיתי נמצא אצל אותם רבים, שכלל אינם מבקשים להתקבל לעבודה במקומות כאלה, מחשש ממשי ואמיתי שלא יוכלו לשמור שבת. הסיפור האמיתי הוא כל אותם כוחות יצירתיים שמעולם לא זכו לביטוי בתקשורת האלקטרונית, כי כלל לא העלו על דעתם שאפשר לעסוק בטלוויזיה ולשמור שבת ללא פשרות. ויש גם את סיפור הפגיעה באנשים וגופים דתיים, שכבודם נרמס בשידורי ליל שבת, כשאין ביכולתם להגיב. במיוחד ב"יומן השבוע", שעורכו (לשעבר) ישראל סגל, דאג לכיכובם של דתיים כמושא כתבות. כך שודר בשבת השקר על יהודי חברון וקריית ארבע ש'גונבים' את מימיהם של הערבים ועוד שקרים רבים אחרים. אחר כך אומרים לנו - שהשידורים בשבת לא פוגעים בדתיים... אי עיגון שמירת השבת במגזר התקשורתי הוא אחת הסיבות הבסיסיות לשממה הקיימת היום. מכיוון שהיה ידוע שמדובר בעבודה ש'לא מתאימה לדתיים', לא היו מגמות לתקשורת במוסדות הדתיים, לא היה עידוד ללכת למקצועות אלו, והתוצאות - בשטח. אגב, יש לציין שהמצב המקביל בגלי צה"ל ובקול ישראל (ששידר בשבת) אשם לא פחות, ואין להאשים רק את המדיום הטלוויזיוני.

בתקופה האחרונה היינו עדים לתקדימים המבטאים את יכולתה של המערכת הטלוויזיונית להתגמש: השידור של השר שלמה בניזרי בליל שבועות נדחה למוצאי שבת, בלחץ השר (חשיפה של "הצופה"). רשות השידור דחתה את מועד הקרנת "רואים עולם" לשעה 21:00 במוצאי שבת, במקום 20:00. הרשות השניה הוסיפה סעיף למכרז לקניית סרטים ממפיקים פרטיים, האומר שמפיק יכול לצרף מכתב בו נכתב מפורשות כי הוא מתנגד להקרנת הסרט בשבתות. הרשות מתחייבת להיענות לבקשה, והבקשה לא תזיק לסיכויו של המפיק לזכות. האם "רעדו אמות הסיפים"? ממש לא. אבל כל עוד יכהן אותו נשיא בית משפט עליון, אהרן ברק, לא צפוי שאזרח פשוט, חובש כיפה, יזכה למזור משפטי ממי שכבר הוכיח פעם אחר פעם, מתי זכויות הפרט עליונות ומתי ניתן לרמוס אותן במחי יד. פסיקה זו תתווסף למחקר שהתחיל ארגון "מנוף" לכתוב על פסיקותיו של השופט ברק בענייני דת. קובי גור אריה, עותר מ"מצפה כרמים", מסכם את אכזבתו: "אנחנו חיים בארץ הזו ומנסים לחיות באיזון והפריה הדדית בין החברות. אני פועל לכיוון זה - לאהוב את כולם ושכולם יסתדרו איתי. במקרה הזה - האיזון לדעתנו הופר על-ידי בית המשפט. זו פגיעה בניסיון שלי וברצון הכן שלי, לחיות באיזון ובכבוד הדדי בין כל חלקי העם".

ככה לא בונים יחסים בין דתיים לחילונים. אני לא מפריע לחילונים לחלל שבת, לא זורק עליהם אבנים ולא מרביץ להם, על אף שזה קורע לי את הלב. אבל שלא יכפו עלי חילול שבת. אי אפשר שתהיה כפיה אנטי דתית, ולהפוך יהודי בעל כורחו שותף לחילול שבת. זו פסיקה מרחיקת לכת ולא מוסרית, ופוגעת בחירות הפרט וכבוד הפרט. זה כבודי שאני לא שותף בחילול שבת. פתאום רבים מעם ישראל רואים אותי וזה מבזה, משפיל ועושה ממני צחוק. לא מוסרי שמקרינים סרט על אדם בשבת נגד רצונו. __________________________ המאמר פורסם במקור בעיתון הצופה (א' בתמוז, 23.6.01)