הדרך למעלה מתחילה מלמטה

היום לא החלטתי כלום. לא תליתי תקוות בדבר. לא הבטחתי למצפוני שאשתנה. עשיתי טובה לאנושות כביכול שחגגתי את החג הזה בכלל. הוא לא עושה לי כלום. כן כן, אני יודעת שזה חריג במקצת ואני לא כותבת את הדברים על מנת לזעזע או להרשים. אני כותבת את הדברים מהבטן, הסייסמוגרף של הלב שלי. אני יודעת היטב את פרטי ההלכות הקשורות לחג, ומכירה בעל פה את גישת היהדות כלפיו. אך יחד עם זאת, באופן אישי, אינני זקוקה לחג הזה בשביל התחלה חדשה. כל יום הוא התחלה חדשה עבורי, הזדמנות נוספת שנקרתה בדרכי, וכל לילה אני מייסרת את מצפוני על דברים שעשיתי או לא עשיתי נכון או לא נכון. לו באתי היום לפני בית דין של מעלה ככל באי עולם, לא הייתי יכולה להביא קבלות מרשימות של עשייה ציבורית ברוכה, או תעודה אקדמאית, או שיא ששברתי. כלל וכלל לא. שרדתי ואני גרושה ואמא לשלושה ילדים. ויכולה למצב. שרדתי כי התחלתי מלמטה. ממש מהמקום בו מדכאים אותך מהיסוד מהיום בו נולדת ואת זה אתה לוקח עימך לנישואים שהיו העתק של ילדותך. שרדתי כי מעולם לא איבדתי תקווה. באתי מלמטה ולא אתן לעצמי ליפול שוב. אני פוגשת אנשים רבים. נשים בעיקר. שומעת אותן מספרות לי על חולשות ומאבקים, על התמודדות וכשלונות, ואני רואה את הייאוש ניבט מבין עיניהם. ואני חשה אותן, מזדהה. הלוא הייתי שם למטה. ולא משכתי את עצמי בציציות ראשי כדי לעלות מן הביצה כסיפורי הברון מינכהאוזן, ולא צעקתי הצילו לעולם, בואו תצילו אותי מעצמי, אלא שלא הפסקתי לחקור ולדוש ולפשפש במעשיי יום יום שעה שעה, מה לא בסדר איתי ואצלי, וכיצד אני יכולה לתקן את הדברים. אינני זקוקה לראש השנה בשביל חשבון הנפש הזה. בחינוך החרדי שקיבלתי בבית ספר, לימדו אותי שכאשר אדם עולה לשמיים, לא שואלים אותו מדוע לא היה אברהם אבינו. שואלים אותו מדוע לא היה הוא עצמו. ואני רוצה להיות אני עצמי. אם כי עוד לא גיליתי את הכל, ואני עדיין מסוקרנת עד כמה רחוק אגיע. ואני רק בת 34. ורק בשנים האחרונות, בעקבות גירושיי, התחלתי לתת דרור ליצריי, ועדיין לא קצרתי את הפירות, אבל אני משתדלת. לא אוכל לומר שאני אם השנה, או קרייריסטית דגולה, או פוליטיקאית אמינה, אבל אני מאמינה שאני בדרך לשם, משום שאני שואפת לכך, משום שאני מאמינה בעצמי וחשה כי יש לי את היכולות לכך, ומשום שבאתי מלמטה ואני בסימן עלייה. ויש לי את הנפילות שלי ואת הקשיים שלי כמו לכל אחד אחר. ויש לי את המצבי רוח שלי הנעים לסירוגין ולא לעיתים קרובות, בין תקווה לייאוש. ויש לי את הלבד שלי עם עצמי למרות הילדים וללא גבר בסביבה. ויש לי הרבה הרבה על הראש. אבל יש לי גם תקווה כי ביחס לאיפה שהייתי, אני יכולה לטפוח לעצמי על השכם. כתבתי את המסמך הזה, כאחת ממכן, שידעה נפילות לא מעטות, ועדיין עומדת על הרגליים ולא על הראש. כתבתי אותו משום שראש השנה הוא בעבור הרוב, יום של מעין חשבון נפש. ורציתי לנסות לתת כאן חיזוקים למי שנופלת ברוחה לנוכח מצבה. האמיני בעצמך. אף אחד לא יעשה זאת במקומך. הדרך למעלה היא דרך לא קלה, רצופה בעליות תלולות, אבנים דוקרניות, חול טובעני, ואף קשיי נשימה. הדרך למעלה היא אתגר מעניין הן לנפש והן לרוח. ובכל פסיעה לצמרת, כך מאמינה אנכי, גם הגוף מושפע, והבריאת משתפרת. הדרך למעלה ארוכה ומייגעת, אך מאפשרת סיפוק בכל תחנת עצירה, שם את מתיישבת, בוחנת את צעדייך ועינייך הנשואות לפיסגה, נפגשות בחיוכך הרחב על כי הצלחת לטפס מבלי להישבר. הדרך למעלה היא אינסופית, אך שכרה בצידה על כל צעד ושעל. הדרך למעלה, מתחילה מלמטה. עלנה והצלחנה. חג שמח לכולנו ושנה טובה ומאתגרת. שלומציון ארגמן. _________________ פורסם לראשונה בפורום פמיניזם ושוויון - www.haderech.co.il