אולמו של השופט בית המשפט המחוזי בחיפה, רון שפירא (העוסק רבות בענייני פשיטות רגל ופירוקים; ר.כ.) היה עד בערב יום הכיפורים (5.10.03) לשלושה סיפורים מקוריים של מגישי בקשות פשיטת רגל. כדי לשבור את המתח נספר כבר כעת, שאיש מהמבקשים לא זכה לקבל את מבוקשו מבית המשפט.
כך למשל, בעניינם של האחים נביל וחנא ג'רייס, בו קבע בית המשפט, בהסתמך על חקירת הכונס הרשמי, כי גם לאחר הגשת בקשת פשיטת הרגל האחים "המשיכו לפעול כשותפים בחברת בנייה ולאחר שזו סיימה את עסקיה, המשיכו לפעול בשותפות סמוייה בחסות חברת 'טופ אוורסט'. החייבים בנו, באמצעות החברה הנ"ל, בתים לבניהם, תוך שהם מעבירים את הבתים לבנים ללא תמורה ויוצרים את החובות על חשבון נושי החברה".
בית המשפט דחה את טענת האחים ג'רייס, לפיה הבתים נבנו עבורם ועבור בניהם במשותף, וכי עלות בנייתם היתה נמוכה בהרבה מכפי שטוען כונס הנכסים הרשמי (כנ"ר): "גם אם סכומי הבניה של הבתים הנ"ל נמוכים מאלו להם טוען הכנ"ר בחקירתו, עדיין אין בכך כדי להצדיק יצירת חובות בדרך של בניית בתים עבור המשפחה ללא תשלום תמורה לחברה ובדרך זו, מימון עלויות הבניה על חשבון הנושים".
"גם אם נקבל את הסברי שני החייבים, עולה כי שניהם יצרו למעשה חוב לחברה, כאשר הם בונים בתים עבור בניהם בידיעה שאין ביכולתם להחזיר לקופת החברה את עלויות הבניה. בכך, יצרו החייבים בפועל חוב כאשר ביודעין הם מגלגלים על הנושים את עלויות הבניה של בתים עבור בניהם. מדובר בהתנהגות, שעל פניה, היא התנהגות בחוסר תום-לב".
אשתו של המבקש מנויה בסטודיו C
לגבי מבקש נוסף, ארנון לקריף, טענו הנושים בין השאר כי מכר תיק ביטוח לצדדים שלישיים, כאשר חלק מהתמורה מתיק הביטוח שנמכר היא אותה משכורת אשר הוא מקבל היום, לכאורה, עבור ייעוץ לסוכנות ביטוח. הנושים טענו גם, כי לקריף הסתיר מבית המשפט את העובדה שהוא משמש כדירקטור בחברה שמניותיה מוחזקות על-ידי בני משפחתו, כולל אשתו, ושגם בנו מקבל ממנה משכורת.
בעניינו של לקריף, קבע השופט שפירא כי הימנעותו מלשלם את התשלומים החודשיים לקופת הכינוס, מעידה על חוסר תום-לב מצידו ודי בה כדי להביא לדחיית בקשת פשיטת הרגל, בפרט לאור העובדה ש"המשפחה חיה ברמת חיים גבוהה... חשבון החשמל ששולם על-ידי המשפחה הינו בסכום של 1,700 ש"ח ואשתו של החייב אף מנויה בסטודיו סי" (!).
המבקשים: נהגנו בטיפשות או רשלנות
בעניינם של בני הזוג משה ושרה ברוך, התנגד הכונס הרשמי לבקשת פשיטת הרגל, בין השאר בנימוק שבני הזוג ברוך העבירו את העסקים השונים שפתחו בין חשבונות בנקים רבים, בכל פעם שהחשבון הוגבל. בכך, טען הכונס הרשמי, הטעו בני הזוג ברוך את נושיהם ואת המערכת הבנקאית.
בני הזוג ברוך טענו, שההסבר להתנהגות זו הוא "טפשות או רשלנות" מצידם, ולא ניסיון לפגוע בנושים. לדבריהם, הם פתחו עסקים שנכשלו ופעלו בעצתם של חברים כשסגרו עסק כושל ופתחו במקומו עסק אחר. הם הוסיפו, שפתיחת החשבונות השונים בבנקים לא הייתה עקב ההגבלה, אלא כתוצאה משינוי העיסקי של טיב החנויות שהפעילו.
בדחותו את הסברם המקורי של בני הזוג ברוך, קבע שפירא כי "לא ניתן להסתפק בהסבר של טפשות או רשלנות כדי להכשיר שורה של מעשים הגובלים בהונאת נושים ובהעדר חוקיות. העברת פעילות עסקית מחשבון בנק אחד לאחר, בכל עת שהחשבון מוגבל או שעסק קורס, אינה יכולה להיחשב לפעילות עסקית בתום-לב, ולא ניתן להכשירה אך ורק בטענה שבוצעה מחמת טפשות או רשלנות. ראיה לכך היא, פתיחת חשבון על-שם בתם של החייבים. יש בכך כדי להראות כי החייבים היו מודעים לכך, שנאסר עליהם לפתוח חשבונות בנק ויחד עם זאת, פעלו בניגוד למותר להם ובפועל, פתחו חשבון על שם פקטיבי, תוך שהם מבצעים הונאה של נושים ושל בנקים".
פשר 382/03 גרייס נביל ואח' נ' הכונס הרשמי;
פשר 420/02 לקריף ארנון נ' הכונס הרשמי;
פשר 609/01 ברוך משה ואח' נ' הכונס הרשמי