זו מלחמה ארורה אבל - לעזאזל - מוסרית, ככל שהתנאים הבלתי אפשריים מאפשרים את היותה מוסרית.
עצם הביטוי "סיכול ממוקד" מעיד על ההבנה את ההכרח להבחין בין מי שהוא יעד ודאי, מוצדק ולגיטימי (ואכן - מוסרי) לחיסול לבין הסובבים אותו, אשר מיקוד מאמץ החיסול מעיד על ראייתם כמי שדמם אינו מותר וכמי שעיקר המאמץ המושקע ברצון, בצורך ואף בהכרח לדייק הוא בגללם. אך ורק בגללם.
פיתוח אמצעי לחימה שהדיוק בפגיעתם מדהים, כמעט לא ייאמן, ובמאמצי שכלולם נלקחת בחשבון התביעה להוסיף ולדייק עוד יותר, מעיד באופן מפורש וממשי על מידה ועל רמה עליונה של מוסר לא פחות מאשר הוא מעיד - והוא מעיד - על יכולת טכנולוגית מעולה. מערכת הביטחון עושה מאמץ עליון, עילאי, הן בבחירת עיתוי המבצעים והן בבחירת האמצעים שבהם היא עושה שימוש במהלכם, כדי לשמור על המוס בתנאים ובנסיבות שבהם כמעט לא אנושי להיוותר אנושי.
באופן פרדוכסלי, חייהם של בכירי החמאס ניצלו בהטלת הפצצה למקום המשוער של הימצאם משום המשקל המופחת - בכוונת מכוון, או אולי בנסיבות המיוחדות שנוצרו בשטח נכון לכנותה בכוונת מחטיא - של הפצצה, אשר נבחרה 'לעשות את העבודה', כאשר הנזק הסביבתי, השיורי, אמור להיות יותר קטן ופחות הרסני מאשר אילו הוטלה הפצצה היות כבדה, זו שמשקלה טונה אחת, ופגיעתה הקטלנית - ודאית. הטייסים, לרבות הסרבניים שבינהם, הם הראשונים שיודעים לא רק את המשמעות העקרונית של זה אלא בעיקר את המשמעות המעשית, בשטח.
יש מקום וטעם לבוא חשבון מר ונוקב עם הדרג המדיני על אופן ניהולו את המלחמה בפלשתינאים בכלל ועל הדרך המזוגזגת שבה הולכים קברניטיו אל שום מקום. לא הטייסים אמורים להתווכח, קל וחומר לא לובשי המדים שביניהם בן בנו של קל וחומר לא מי מהם שמשרתים עדיין בסדיר ובקבע.
מכתבם המרושל והאומלל של הטייסים היה צריך להיות מכוון, אם בכלל, אל הדרג המדיני ולא אל ראשי הצבא, אשר מוציאים לפועל את הנחיותיו.
דווקא הם, הטייסים, יודעים טוב יותר מאשר רובנו ככולנו עד כמה ממוקד הוא ניסיון החיסול של משלחי המרצחים השאהידים, אשר בוודאי גם הם, הטייסים, לא יטילו ספק בהיותם בני- מוות, מטרות חיות נעות ( לא מספיק...) לחיסול.
מי כמוהם יודעים את מספר הפעמים המדויק של ביטול מבצעים כאשר לא היתה ודאות מספיקה בנתוני המודיעין בזמן אמת והנזק שהיה עלול להיגרם מהכישלון הכמעט ודאי של המבצע היה רב לאין שיעור מהתועלת המפוקפקת שלו.
באשר לטייסים החתומים - הימלכותם המהירה, המבוהלת, בדעה של אחדים מחותמי 'מכתב הסרבנים' מעידה על דופי בשיקול דעתם לא פחות מאשר ריצתם לכתוב עליו בראשונה.
האם נרתעו ונבהלו מעוצמת התגובה על צעדם ומחריפותה? האם חששו מהעונש הצפוי להם אם לא יחזרו בהם? האם הבינו, לפתע, שהם עברו כל גבול? שבעצם חתימתם על המסמך יש משום מעשה של המרדה, אשר העונש עליה עלול להיות חמור לאין שיעור?
הוויכוח בעקבות מכתב הטייסים מוסט לסוגיות שונות שגם אודותיהן נכון וחשוב לנהל ויכוח ציבורי ער ופתוח, אבל הודאתם הפומבית על כוונתם לסרב לפקודה הוא מעשה אשר העושים אותו צריכים להישפט לא רק בשיפוט המתון והסלחני-משהו של סרבני מצפון ביחידה עורפית שולית ונידחת בעת של רגיעה אלא בשיפוט המחמיר בכל תוקף החומרה ובמלוא משמעותה כסרבני פקודה של יחידה קרבית חשובה מאין כמוה בשעת קרב.
הסירוב למלא פקודה אשר ניתן לקיים ויכוח על חוקיותה אבל אסור תכלית האיסור להתווכח עליה בשעה שהיא ניתנת ( אכן - מונחתת!!!) מפורר את הבסיס הראשוני, היסודי, של עצם היתכנותה של עבודת הצבא. בלא מערכת הירארכית ברורה של שרשרת פיקוד שבה טייסים אמורים לבצע פקודות - אין חיל אוויר ובהעדר חיל אוויר השמים אינם הגבול אלא קו פרשת המים.
יש טעם לחזור ולהתדיין על משמעות המכתב ועל השלכותיו גם כיום, שבועות אחדים לאחר הפצתו, משום היותו סימפטום. דיון על חידוד הגבול המפריד בין מה שאסור לבין מה שמותר. טשטוש הגבול הזה עלול לגרום לאובדנו.