אני לא אתפלא אם יתברר שבטווח הקצר השחקן-שרירן ארנולד שוורצנגר שנבחר לפני ימים אחדים לתפקיד מושל קליפורניה, אכן שינה את הכללים, וברגעים אלו ממש שורה ארוכה של פוליטיקאים אצים רצים למכוני כושר נחשבים כדי להעניק נפח לשריריהם. אולם, האם בטווח הארוך שוורצנגר הגדיר מחדש את כללי המנהיגות - וכדי להיות מנהיג, מושל או נשיא יצטרך המועמד להיות שרירן יפיפה וסלבריטאי? אני כלל וכלל לא בטוח.
קודם חשוב להזכיר שיש למושל החדש, שוורצנגר, רשימה בלתי נגמרת של צרות צרורות שבאחריותו עכשיו לתת להן פתרון ושצריך כושר ניהול מהותי וניסיון אדיר כדי להצליח במשימה. אם יעמוד במשימה הלכאורה בלתי אפשרית הזו, אז הוא קוסם אמיתי, אבל אם לא, סביר להניח שהמושל הבא של קליפורניה יהיה נמוך, כרסתן, מקריח אבל מצויד ברשימה ארוכה של הצלחות ניהוליות מוכחות של ארגונים גדולים ומורכבים. כושר משחק אן נפח שרירים מן הסתם לא יעניין אז איש.
מה אומר המחקר המדעי בעניין? האם כדי להיות מנהיג טוב ומצליח צריך להיות קודם כל יפה? הפניתי את הסוגיה הזו לדר' טלי דביר חוקרת מנהיגות ותרבות ארגונית מהפקולטה לניהול של אונ' תל-אביב ולפרופ' קית' מראניין אף הוא חוקר תרבות ארגונית מאונ' קלוג בשיקגו. התשובה שקיבלתי: "כלל וכלל לא". אחת הדרכים של המחקר המדעי להתחקות אחר השאלה האם הופעה חיצונית היא קריטית להצלחת המנהיג, היא בעזרת מעקב אחר, מנהיגים ומפקדים שהצליחו.
האם למשל מנהיג חתיך יצליח יותר ממנהיג מכוער; האם מנהיגה יפה תצליח יותר במשימותיה הודות ליופייה? האם למשל ביל קלינטון שרשם לזכותו הישגים מדהימים באהדת הקהל, עשה זאת, קודם כל, הודות להופעתו המרשימה (הנטייה הראשונית היא להגיד כן אבל נא לא לשכוח מנהיגים כגולדה מאיר, מנחם בגין, וינסטון צ'רצ'יל, נפולאון בונפרטה ועוד רבים שיופי, גוף חטוב או תמירות הייתה מהם והלאה ולמרות זאת הותירו רישומם בהיסטוריה).
אמנם בינתיים פרצה הטלוויזיה ויש תחושה חזקה שהיא שינתה באופן מהותי את כללי המשחק, אך כאמור המחקר המדעי עדיין שולל נקודה זאת בעקשנות. שום מחקר שבחן הצלחה של מנהיג או מנהל זה או אחר לא מצא את היופי כסיבה להצלחה. מתברר שיש דברים חשובים יותר. כשאני שואל את דר' טלי דביר מהם, היא קודם כל מצטטת קטע מן הספר "צבעי השלטון" מאת אנונימוס, המספר על מרוצו הראשון לנשיאות של ביל קלינטון:
'"...לחצנו ידיים. חוסר יכולתי לזכור את הרגע המסוים הזה בדיוק רב יותר - מאכזב. לחיצת היד היא פעולת סף, התחלת הפוליטיקה. ראיתי אותו עושה זאת מיליון פעמים עד כה, אבל אני לא יכול להגיד לכם איך הוא עושה זאת. חלקה של יד ימין בסיפור, העוצמה, האיכות, המשך, עקרונות הלחיצה על הבשר. אני יכול לעומת זאת לספר לכם רבות על מה הוא עושה למשל עם היד השנייה. הוא גאון בזה. הוא יכול לשים אותה על המרפק שלך; אלו תנועות בסיסיות, רפלקסיביות. הוא מתעניין בך. הוא זכה בכבוד של לפגוש אותך. אם הוא עולה יותר למעלה לעבר הכתף שלך - אם למשל הוא כורך את זרועו השמאלית סביב גבך, זה במידת מה פחות אינטימי, יותר שטחי. אז הוא יחלוק אתך חיוך או צחוק או סוד. סוד קטן, לא אמיתי - ויחמיא לך ביצירת אשליה של קנוניה משותפת. אם הוא אינו מכיר אותך ממש טוב והרגע חלקת איתו משהו 'חשוב' משהו כנה או רגשי, הוא 'ינעל' אותך ויכבד אותך בלחיצה כפולת ידיים, ידו השמאלית תכסה על פרק ידך, או על הזרוע שלך. הוא יבזיק את המבט המצועף המפורסם שלו, והוא יתכוון לכך'". אף מילה על יופי.
דר' טלי דביר אף ערכה באחרונה מחקר מעניין ביחד עם ענבל ונגר כדי לבדוק מה באמת חשוב להצלחה עם אנשים. החוקרות נעזרו לשם-כך בקבוצות מיקוד של סטודנטים למנהל עסקים בפקולטה, שכונסו במהלך השנה האחרונה למתן משובים על תוכנית הלימודים בפקולטה במסגרת קבלת תקן האקדרדיטציה הבינלאומית (AACSB) לפקולטה לניהול.
לקראת המחקר, נשכרו שני שחקנים מקצועיים, על מנת שינהלו את קבוצות המיקוד הסטודנטיאליות. אף אחד מהשניים לא היה יפה במיוחד ובוודאי לא יפה יותר מחברו. "אדם סביר". אולם השניים עברו אימון מיוחד בן כ-30 שעות על-ידי עורכות המחקר, במהלכו אומן האחד לשחק מנהל כריזמטי ואילו השני אומן לשחק את האפרורי. כל כיתה שהשתתפה במחקר חולקה לשני חלקים בני כ-25 סטודנטים כ"א, והשחקנים צוותו אליהם. הם הוצגו כמנהלים מיוחדים שנשכרו לצורך פרויקט המשובים.
מספרת מנהלת המחקר, דר' טלי דביר: "השחקנים עבדו על תסריט, שהוכן בעבורם מראש ושכלל הן את תוכן הדברים והן את מאפייני העברת המסרים שביקשנו לבחון. ההתנהגות של הראשון כללה תנועות עין וקשר עין רציף עם האנשים, הנהונים, חיוכים, לחיצת ידיים עם חלק מהסטודנטים שנכנסו לכיתה; שאלת הסטודנט לשמו והתייחסות לשמו בהמשך; דיבור בתנועות ידיים מעניינות; תנועה הלוך ושוב בחדר (להתקרב אל הקהל); יציבה רגועה ובוטחת; גיוון בהבעות הפנים (הבעות פנים חיות ושובות לב; הבעות קול לא מונוטוניות, גוון דיבור מעניין ועוד. ההתנהגות של השני כללה טון דיבור אחיד, מרחק פיזי גדול מהקהל, הימנעות מלחיצת יד, הבעות פנים, קשר עין, תנועה בכיתה, ואף הימנעות מחיוכים.
לאחר תהליך קבלת המשובים וההמלצות לשיפור התבקשו הסטודנטים לדווח בשאלונים על הרגשות שחוו במהלך העבודה על המשימה ועל תחושותיהם לגבי מנהל המשימה תחתיו עבדו. בשלב זה עדיין לא היה ידוע לסטודנטים כי מנהלי המשימה הם שחקנים מקצועיים. אומרת דר' טלי דביר: "הדבר שאני יכולה לקבוע חד-משמעית, הוא שהיו יותר רגשות חיוביים על פני כל המישורים כלפי אותו השחקן הראשון שאומן להעניק להם יחס אישי ואינטימי בהשוואה לחברו המרוחק. הסטודנטים שעבדו תחת הראשון חוו יותר רגשות חיבה, הערצה וסמכותיות כלפיו. תגובות הנחקרים לשחקן האפרורי היו שליליות. הם לא אהבו אותו, הוא אפילו הרגיז אותם והתקשו לקבל ממנו הוראות.
לכן: אם במקרה אתה (או את) מתכוון להתמודד על ראשות העירייה או הרשות המקומית שבה אתה מתגורר, שריריך רפויים ומעולם המורה בחוג לדרמה לא הסכימה לקבלך לחוג עקב חוסר כישרון, אין צורך להיבהל ולהסיר מועמדות. אם בנוסף לתכונות הנדרשות ולנסיון ההכרחי לתפקיד אתה גם בעל כריזמה אישית; פתיחות לדעות שונות מצד הכפופים לך או עמיתייך, יכולת התייחסות אישית לאנשים במילה, מגע, או מבט, יכולת לפתח חזון ועוד תכונות על רצף זה, יש סיכוי רב שתצליח בתפקיד ראש העירייה או המועצה למרות שאתה ושוורצינגר לא דחקתם משקולות ביחד. ואם רק בגלל שאתה לא תאומו של ארנולד, לא תיבחר לתפקיד, הייתי אומר שתושבי העיר שלך קצת איבדו את הכיוון ומהר מאוד הם יתיישרו.
__________________
הכותב הינו איש יחסי-ציבור המשמש גם כדובר הפקולטה לניהול באונ' תל-אביב (
www.hamonim.com).