לפני חצי תריסר שנים, כאשר כיהנתי כחבר נשיאות מועצת העיתונות, היה לי הכבוד להימנות על הצוות שהכין את כללי האתיקה ולחתום על אמנה המחייבת את אמצעי התקשורת לכבדם.
אחד הסעיפים החשובים קובע, בין השאר: במידה ועיתונאי שוגה וכותב עובדה לא נכונה שפוגעת באדם זה או אחר, הוא מחויב לתקן את המעוות.
במשך כל שנות פעילותי המקצועית הקפדתי, במידת יכולתי המקצועית, לשמור על סעיף זה, אף כי לא תמיד זכיתי לשיתוף פעולה של כלי התקשורת שבו פורסמו הדברים.
נדרשתי להערה בעלת משמעות זו מבחינתי, בעקבות פרסום שגוי שלי במדור המאמרים של Nfc. ב-18 באפריל 2003, במאמר תחת הכותרת: "דין ללא עינוי", שבו ביקרתי מקרים שבהם אנשי עסקים ונאשמים למיניהם "מושכים" בכוונה תחילה את משפטיהם הפליליים וטוענים לאחר מכן שהיו קורבנות של "עינוי דין", הזכרתי, בין השאר, את המקרה של סמנכ"ל "גמולות לשעבר אלון צברי שהורשע ונדון למאסר בגין ביצוע עבירות פליליות".
בין השאר כתבתי: "השופט עודד מורדיק התייחס להתארכות המשפט, וקבע כי תקופת המשפט הארוכה שנמשכה חצי תריסר שנים קשה לנאשם ולמשפחתו, אבל המשקל שיש לתת לנסיבה זו בפסק הדין הינו נמוך".
בעקבות הפרסום פנה אלי אלון צברי, והעביר אלי את הנוסח המדויק של דברי השופט. ואלה שונים ממה שנכתב כאן. וכך אמר השופט:
"עלי לציין, כי לגבי הזמן הארוך שבו התברר המשפט לא יכולה להיות שמץ של טענה כלפי צברי. הוא התייצב לישיבות בית המשפט ולא עשה מעשה לא חוקי כלשהו לשם הטיית מהלכי המשפט לצרכיו או לשם עיכוב מהלכם".
אני מצטער על הפגיעה באלון צברי.
מתברר שהסיפור המשפטי שלו עדיין לא הסתים, והכדור המשפטי הועבר לבית המשפט העליון בעקבות ערעור שהגיש צברי על גזר הדין. במהלך דיון בערעור שאמור היה להישמע לפני כמה ימים, פנתה השופטת דליה דורנר אל התובעת ביקשה הסבר לזמן הממושך שבו התנהל התיק. השופטת מתחה ביקורת בנושא זה.
שמיעת הערעור נדחתה בהמתנה לתגובת הצדדים להצעה שהגיש להם בית המשפט בעניין תנאי שחרורו בערבות.
במכתב אישי ששיגר צברי אלי לפני כמה ימים, הוא כתב, בין השאר: "עינוי דין זה שממדיו ועוצמתו קשים לתיאור, כשאינם באים בגזר הדין במשקל הפרופורציוני, מעלים מחשבות ואף מסקנות של זילות חיי האדם. 10 שנים גוררת אותי ואת משפחתי המערכת המשפטית...".
מכאן ואילך זכות הדיבור לבית המשפט העליון.