במוצאי שבת עמדו בכיכר אנשים וזכרו את רבין. היו שנים שבהן היו במדינת ישראל עצרות ממלכתיות ומשותפות לכלל הציבור. כבר 8 שנים שאין הדבר כך. תחת הכותרת "עצרת" התכנסו חוגי השמאל וקיימו הפגנה פוליטית-מחנאית נגד אחיהם.
כבר 8 שנים נמשכת הסתה נגד ציבור גדול של יהודים משני צידי "הקו הירוק" בגלל פשעו של יחיד. כבר 8 שנים שבהן אין מאפשרים למי שמגנה את הרצח ומתאבל על ראש הממשלה שנרצח, אבל חולק על דרכו ו"מורשתו", לקחת חלק באזכור שמו. כבר 8 שנים מתעלמים מיום הזיכרון הרשמי - י"א בחשוון - ומקדשים דווקא את התאריך הלועזי. כבר 8 שנים נואם על הבמה מי שהקדים את הבחירות אחרי הרצח במטרה להפיק הון פוליטי מן הדם שנשפך. האם כך מתכוונים להנציח את זכר רבין, או לעשות בזכרו קרדום לחפור בו נגד רוב אזרחי ישראל?
תחת הכותרת "בין רבין לנצרים" טוען רוביק רוזנטל ("מעריב", 02.11.03) שקל לזכור את רבין בגלל נצרים. שוב, גיוס זכר המת לצורך ויכוח פוליטי עכשווי. אבל, מדוע דווקא נצרים ומדוע לא כל יישוב אחר בארץ ישראל? מנרה, למשל. מנרה היא הסמל הגבישי שאנו משלמים על השליטה בערביי ארץ ישראל, שהיא מקור כל הרע. על הגדר של מנרה שומרים גדודי חיילים, והם אף נהרגים עליה.
ע"ע מלחמת לבנון שנועדה להבטיח את שלום הגליל. גדודי החיילים שומרים על מנרה לא מפני שמישהו זקוק למנרה כדי להגן על מדינת ישראל, אלא מפני שמנרה נמצאת שם, ובה כמה עשרות משפחות הלכודות בקו התפר בין ערכי יישוב הארץ לבין המלכודות והמוקשים של הסכסוך.
אם לא היתה מנרה לא היה נגרע גרם אחד של ביטחון מתושבי ישראל, וגם תושבי מנרה, באשר היו, היו בטוחים יותר. גם מיתקני צה"ל שנבנו כדי לשמור על מנרה לא היו שם. גם חיזבאללה וארגוני הטרור האחרים בדרום לבנון לא היו שם ולא היה צריך להילחם בהם. איש לא היה חורש מחשבות רעות על מנרה, התקועה בגרונו של הגליל, וחיה שם רק בזכות גדודי הצבא המקיפים אותה יומם ולילה. איש גם לא היה שואל מה "מחיר ההתנחלויות" מסוגם של קיבוץ מנרה ויתר יישובי גבול הצפון.
כמה וכמה פעמים טענו אנשי מנרה שהם מגנים על תל-אביב, ירושלים וצפת. זו דרכה של מחשבה המפלה בין יישוב ליישוב ובין דם לדם. לא מנרה מגנה על תל-אביב וירושלים וצפת. תל-אביב וירושלים וצפת הגנו ומגנות על מנרה, והן שולחות לצורך ההגנה על עשרות המשפחות הכלואות שם את טובי בניהן. בטווח הארוך, לא ארוך מאד, הישיבה הישראלית בגליל, ועל אחת כמה וכמה בלב הרוב הערבי בו, מאיימת איום ישיר על המפעל הציוני, בכל היבט שהוא: דמוגרפי, מדיני ובטחוני.
מנרה מזכירה לי את רבין, שלא היה הוגה דעות, ולא היה נואם גדול, וחזונו היה מוגבל, וצמד המלים "מורשת רבין" הוצמד לזכרו רק אחרי הרצח כדי לגייס את ראש הממשלה המת לצורך ניגוח פוליטי מכוער, אבל היה לו מה שלא היה לחלק מקודמיו ולחלק מאלה שבאו אחריו: שכל ישר. מצרך יקר המציאות, וחסכוני כל כך. כאשר נעוצה במרכז השכל הישר מנרה (או, למשל, כוכב יאיר, התקועה כטריז מנקר עיניים ואדום-רעפים בין טירה, טייבה וקלקיליה) הוא הולך ומתעקם, ואת מקומו תופסים הבייליניזם וקואליציית ים המוות שהקים במטרה לקעקע את יסודות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
אכן, לרבין היה שכל ישר, ועד יומו האחרון הוא שלל את רעיון הקמתה של מדינה פלשתינית ממערב לירדן, ואף קבע בנאומו האחרון בכנסת ש"ראשון לכל והחשוב מכל, ירושלים מאוחדת". דווקא המתכנסים בכיכר חולקים על עקרונות אלה של רבין.
הכותה הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
