דוד המכולת'ניק רושם בהקפה. את פת-קט לחמם - שחור, אחיד, קשה - מרבית לקוחותיו קונים ברישום, בהקפה. "דוד תרשום" היא ברכת הבוקר-טוב שלהם.
לפעמים דוד לא שואל אותי ומרתיח לי שם קפה על גזייה ישנה ומפציר בי לשתות, כאשר אני כבר עם רגל בחוץ - בסך הכל באתי לברך אותו בברכת הבוקר-טוב הפשוטה והלבבית. יש לו חכמת חיים מרתקת, אף כי קשה לי להבין את שפתו. העברית שבפיו רצוצה. אני פוקד את המכולת שלו בעיקר כדי לשוחח טיפה על החיים הקשים של האנשים שמשכימים לעוד יום של לא-כלום, אבל לפני שהם שוקעים בחוסר המעש שלהם הם באים לתנות באוזניו את כאב הקיום החריף שלהם. באחד הבקרים באה אליו לקוחה קבועה. אני ראיתי אותה שם לראשונה.
היא היתה לבושה אימונית צהובה, מקומטת ודהויה. פניה היו חרוצים בקמטי הסדין. היא נראתה מנומנמת, אבל כבר נדף ממנה העשן הכבד והסמיך של עישון תכוף: את הסיגריה הראשונה היא מעשנת בעיניים עצומות.
היא לא הכירה אותי, אבל בער בה צורך להגיד לי, עובר אורח אקראי, כמה מלים הגונות בגנותו של שר האוצר.
יש לה דוד עשיר באמריקה. הוא מפציר בה להגר. הוא מבטיח לה הרים וגבעות ואפילו יאכטה. היא לא מתפתית. די לה בשאכטה. היא מוצצת מהסיגריה שנגרעת. שפתיה כבר כמעט נוגעות באפר אבל היא ממשיכה לעשן. לא מסוגלת להפסיק.
אין לה מה לעשות כאן. מה היא תעשה שם? אין לה מקצוע. אין לה עבודה. אין לה אופק. אין לה סיכוי. אין לה תקווה. היא הולכת ודועכת, לא מאופרת, לא מטופחת, מוזנחת. כך נראה הייאוש.
היא זועמת על ביבי. היא בזה לעושרו, ליהירותו, לאופן שבו הוא תופס את העולם ומפענח אותו. יותר מכל היא כועסת על היותה מבוזה מושפלת: המצב הזה, הקשה מנשוא, הקשה לבלי-שאת, בקושי שהוא כבר לאחר ייאוש, המצב שבו היא מושלכת, עלובה ומושפלת, כמו עצם לכלבים. היא עצמה חשה שהיא חיה חיי כלב - כלב חוצות עזוב, נגוע בכלבת. כלב שהוא תאומה של חתולת-אשפתות.
היא אם חד-הורית. האב שיכור, אלים. היא חוששת ממנו. היא חרדה מפניו. הבת שלה, נערה מתבגרת, אינה מתחשבת במצבה העגום - מצב של לא-כלום - של אימה: מדי שבוע היא דורשת ממנה כסף לבגדים, לנעליים, לבילויים. אבל לאימא שלה אין גרוש על הנשמה. אין לה גרוש על התחת.
במכולת, מול ה"משפחה שכזאת" - זאת ואחרות - דוד מהנהן בראשו. הוא ראה כבר הכל. הוא מכיר את כולם. הוא יודע דבר או שניים על הפכפכותם של אנשים, על רמאותם, אל בוגדנותם, על בטלנותם.
ארבעים שנה הוא בארץ והשפה עודנה מתלעלעת בפיו. הוא פירנס בעבודת כפיים מייבלת שמונה ילדים. הוא השתכר בשעתו, בזיעת אפו, מאה לירות בחודש והצליח, השד יודע איך, לחסוך את מחציתן.
דוד הוא כלכלן מדופלם. הוא חש את כוחו - כלומר את חולשתו - של השוק, שוק החיים, זה שבו הוא מוכר לצרכניו מצרכי יסוד בשיטת "שוטף פלוס תשכח". את עשרות אלפי השקלים שחייבים לו מאות לקוחותיו, אשר חובם של רבים מהם נאמד במאות שקלים בודדות, הוא לא יראה לעולם. הם ייוותרו רשומים במחברותיו התפוחות בחזקת חובות אבודים.