מדי שבוע אנו כותבים על האקטואליה בפרשת השבוע תוך ניסיון ללמוד ממנה, מפרשת השבוע, הוראות לימינו אנו. לא תמיד קל למצוא הקשרים אקטואליים ולפעמים אף מקבלים תגובות המטילות ספק בעצם הרעיון שניתן ללמוד הוראות מן התורה לימינו אלה. ככלל, אנו מגיבים על הערות שונות אם נוסחו בלשון ראויה ומבהירים את דברינו ככל שניתן. במקרים אחרים אנו מעדיפים להתעלם כדי לא להסתכן בהעלבת מישהו גם אם הוא מזמין זאת.
בפרשת השבוע שלנו אנו מוצאים מקור מפורש לדרך לימוד זו של התבוננות באירועים מן העבר והשלכת ההיסקים על ההווה:
ותחילה תזכורת קצרה אודות הרקע לדברים: משה מתייצב לפני פרעה ומבקש את שיחרור העבדים, פרעה מסרב ובתגובה הוא עוד מכביד את השיעבוד על בני ישראל. משה בא בטענות אל ה':
(שמות ה): [כב] וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל-ה' וַיּאמַר אֲ-דנָי לָמָה הֲרֵעתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: [כג] וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ אֶת- עַמֶּךָ:
(שמות ו): [א] וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׁם מֵאַרְצוֹ:
וכאן מתחילה פרשת השבוע שלנו בכך שה' קורא לסדר את משה וכמו בדרך אגב מלמד אותנו כיצד יש ללמוד את התורה.
[ב] וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל-משֶׁה וַיּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': [ג] וָאֵרָא אֶל- אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקב בְּאֵ-ל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:
(רש"י): וארא. אל האבות:
וָאֵרָא אֶל- אַבְרָהָם מזכיר לנו אמנם את וַיֵּרָא אֵלָיו ה' (בראשית יח, א): אבל לכאורה לא ברור מה בא רש"י לחדש לנו בפירושו למלה וָאֵרָא; הרי כל מי שלומד תורה על הסדר, לומד את ספר בראשית לפני שמתחיל ספר שמות והוא כבר יודע שאברהם יצחק ויעקב הם האבות, אז מה מחדש רש"י בפירושו?
מסירות נפש ומנהיגות
משה בא אל ה' בטענה שציטטנו לעיל: לָמָה הֲרֵעתָה לָעָם הַזֶּה ועל כך משיב לו ה' שפרעה עוד ישלח את ישראל ויעשה זאת ביד חזקה - במהלך של גירוש - מחשש לחייו. בכך קיבל משה תשובה עניינית לטענתו הנכונה כשלעצמה אבל בכך לא די. יש להתייחס גם לעצם הרעיון שאדם, גם אם הוא משה, מבקר את מעשי הקב"ה, בורא העולם ומנהיגו.
כלפי גישה זו של משה ממשיך ה' ואומר לו את הפסוקים הראשונים בפרשת השבוע שלנו, ורש"י בפירושו המופלא מעמיד אותנו על הכוונה המסתתרת מאחורי הדברים: אתה משה, בנם וממשיך דרכם של אברהם יצחק ויעקב, היה לך ללמוד מנסיונם של אבותיך; הם עמדו בנסיונות קשים כאשר המציאות הגלויה נראתה כסותרת לחלוטין את הבטחותי להם, ומעולם לא באו בטענות כלפי.
(רש"י): ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים.
(מדרש רבה, וארא): אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, חבל על דאבדין ולא משתכחין. הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב בא-ל שדי, ולא אמרתי להם ששמי ה' כשם שאמרתי לך, ולא הרהרו אחר מדותי.
והמדרש ממשיך ומונה נסיונות שונים בהם עמדו האבות בלא לבוא בטענות אל ה' אפילו פעם אחת.
ובאמת, כיצד ניתן להסביר התנהגות זו של משה? מן ההמשך ברור כי גישתו אינה נשללת לחלוטין, שהרי התורה מספרת על כך כהוראה לנו ומשה עצמו הוא שממשיך את תהליך הגאולה ומנהיג אותנו עד אל סף הכניסה לארץ למרות ההתרסה שלו כלפי ה'. ואולי בגלל ההתרסה הוא המנהיג?
(שם, שמות): רבי עקיבא אומר (...) באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקדוש ברוך הוא שבשביל ישראל הוא אומר - לא פגעה בו מדת הדין.
קודם חושך ואחר כך אור
אברהם יצחק ויעקב נתנסו בנסיונות קשים שנגעו להם עצמם, לא לצאן מרעיתם. ההתרסה של משה כלפי ה': לָמָה הֲרֵעתָה לָעָם הַזֶּה, דוקא מלמדת על דאגתו לזולת ולרווחתו, תופעה שראינו אצלו בפרשה הקודמת (שמות ב, יא ואילך) שלוש פעמים ברציפות כאשר הוא נחלץ להגן על החלשים גם אם כרוך בכך סיכון עצמי. אדם כזה, שלטובת עם ישראל אינו עושה הנחות אפילו לקב"ה, אכן ראוי להנהיג את עם ישראל.
ועדיין לא ברור מהי התשובה שקיבל משה לשאלתו, איך עונה הסקירה ההיסטורית שמשמיע ה' אודות האבות לשאלה בעניין הכבדת השיעבוד המצרי?
המפתח להבנת תשובת ה' למשה טמון בשמותיו של הבורא יתברך המוזכרים בפסוקים אלו. אלוקים מדבר אל משה ואומר לו אני ה'.
(תורה אור): הנה אלקים לשון רבים. כמו שכתוב כי אלקים קדושים הוא. והוי' הוא אחד.
אלוקים זה השם היחיד של הבורא יתברך שהוא בלשון רבים וזה נותן מקום לטעות אחרי אלוקים אחרים ח"ו, מכיוון שכוחות רבים פועלים ומשפיעים בעולם וקיים קושי אובייקטיבי לזהות את ה' אחד מאחורי ריבוי הכוחות הפועלים ומשפיעים.
התכלית של שיעבוד מצרים היא להגיע ליציאת מצרים ולמעמד הר סיני שם נתגלה כי ה' הוא האלוקים. כי מה שנראה כריבוי כוחות המשפיעים בעולם אינו אלא השתקפות הרצון העליון של ה' אחד.
כדי שרעיון זה יופנם ויקלט בתודעה האנושית, היה שלב של התעלמות האור והחיות המהווה את העולם, וזה התבטא בשיעבודם של בני ישראל במצרים. עם הצגת הדרישה לפרעה (שמות ד, כג): שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, נתעלם האור עוד יותר וממילא גבר חושך השיעבוד של בני ישראל. הכל לקראת האור הגדול של הגאולה ועוד יותר - האור הגדול של מתן תורה. וזה מה שעונה ה' למשה ומכאן גם הביקורת על ההתרסה שלו כלפי ה'.
אור חדש על ציון תאיר
שהרי זה מה שאומר ה' למשה בעת שהוא מטיל עליו את השליחות:
(שמות ג): [יב] וַיּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה:
(תורה אור): ולזאת כאשר אמר משה לָמָה הֲרֵעֹתָה, היתה זאת התשובה כי וָאֵרָא אֶל- אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקב בְּאֵ-ל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: ועתה אני רוצה ש- וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.
כלומר התכלית היא המודעות שלנו שה' הוא האלוקים. רק שאי אפשר להגיע למודעות זו בלא העמקת ההתבוננות וחיפוש תמידי של אור ה' בעולם, לכן באה התעלמות האור בצורת שיעבוד קשה כך שהאור הגדול של הגאולה ומתן תורה יחדירו בנו את המודעות הדרושה.
אבל מסתבר שגם המצרים נדרשים להגיע למודעות זו ובעקבותיהם העולם כולו. לכך נועדו מכות מצרים, להבהיר לפרעה כי ה' הוא בעל הבית של העולם; והעמדת הפנים של פרעה שהוא עצמו א-ל רק גרמה להחרפת המכות עד אשר השתכנע כי ה' הוא האלוקים.
(תורה אור): ולכן גם בגלות אדום הוא אריכות הגלות בבחינת 'רצוא' כדי שיהיה בחינת 'שוב' לימות המשיח כו'.
רק שאז הגילויים יהיו נעלים הרבה יותר מאשר בגאולת מצרים ואפילו יותר מאשר במעמד הר סיני; שהרי אם לאחר גלות שנמשכה רד"ו (210) שנים זכינו לקריעת ים סוף ולמעמד הר סיני, קשה אפילו לשער מה צפוי לנו לאחר הגלות הארוכה בה אנו מצויים מזה כאלפיים שנה.
כדי לזכות לכך מיד ממש, כל שנדרש מאיתנו הוא לשנות ראש; לצאת מדמיונות השווא ולהיכנס למודעות ש-ה' הוא האלוקים.
ואז יהיה רק טוב ליהודים.