זו היתה רק שאלה של זמן, של עיתוי, עד שאקום ואעשה מעשה.
במשך זמן רק התאפקתי, הבלגתי, הייתי למרמס. ישבתי במקומי, שכם אל שכם ליד אנשים שלא שמו עלי עין אבל נשפו עלי אד - רעיל ומגעיל.
לפני שבועות אחדים זה קרה: ישבנו, אשתי ואני, תחובים בין מוזמנים אקראיים סביב שולחן ערוך באירוע שהתקיים בהיכל מרהיב עין, שופע מאכלים עד להתפקע.
תחילה, בהיסוס-מה, הוצתה סיגריה ראשונה. המצית לא שאל מאיש רשות. הוא הבעיר אש במקלון הגלילי הלבן, שאף ונשף בהנאה מופגנת.
הוא לא ניסה אפילו להסיט את מסלול נשיפתו של העשן. הוא פלט אותו עלינו. תחילה, באי-נעימות מקוממת, נענו וזענו במקומותינו, כמי שמאותתים, עדיין ברמז דק-דקיק, על רתיעתנו מהעשן (במשך הערב ועם הצטרפותם של חוגגים נוספים אל חבורת המעשנים, הפכה הרתיעה לסלידה. הסלידה הועצמה והפכה לתיעוב. זה היה הרגע המכריע, אבל עליו - בהמשך...)
אני לא יודע אם יש חוק האוסר עישון באולמות שבהם נערכים אירועים המוניים. אבל אני יודע שעישון במעמד כזה הוא ביטוי לחוסר התחשבות משווע, כמעט אלים.
הבגדים החגיגיים שלנו ספחו את העשן. שיערנו החפוף אף הוא נאפף עשן. כעסנו. לא יכולנו לטעום אפילו זית.
שנינו לא סובלים שאנשים מעשנים במחיצתנו, קל וחומר במצב, שבו ניטל מאתנו, לכאורה, למשך זמן נתון, חופש בחירה, היכולת לממש את הרצון להתרחק ממקור העשן.
בעבודת עיניים קפדנית ניסינו לצרף אל חזית התיעוב השקטה, הנאכלת מבפנים, אשר אותה שעה שני מייסדיה היו אשתי ואני, אנשים נוספים אשר יסייעו לנו, אולי, להעז להביע את התנגדותנו לעישון סביב השולחן העמוס כל-טוב, ולגרום לכיבויין של הסיגריות המעושנות. ראינו שאין עם מי ואין על מה לדבר. נותרנו במיעוט חלש, חסר אונים.
הסתודדנו כל העת, טיכסנו עצה, התלבטנו מה לעשות: לוותר ולהישאר? לצפצף ולעזוב?
אם נישאר - האם נמשיך להתייסר, לא ליהנות, לקבול ולרטון, להתאונן ולא להתלונן, להכניס משהו לפה, להמשיך לעשות עצמנו חוגגים, כאילו הכל תקין וכאילו יש עשן בלי אש.
האירוע נמשך. הוספנו לשבת במקומותינו, חורקים שיניים, שותקים, מאפשרים בעצם ישיבתנו את המשך התחוללותו של מעשה העישון המקומם, המכעיס, המרתיח.
בשלב מסוים, עיבינו את רמזי הרתיעה שלנו מהעישון והוספנו תנועות נפנוף עשן מעל פנינו. אף כי הרמז היה עבה כעובי פילה מעוברת, אף לא אחד מהמעשנים האחדים נרמז. מסך עשן המשיך לרדת על פנינו. היינו כמעשנים.
איני זוכר מי מאיתנו היה הראשון שנתן את האות. אבל בתפר שבין המנה הראשונה למנה העיקרית, בבת-אחת-ושתיים קמנו ועזבנו. מבטי השתאות נתלו בנו. היינו חריגים, כי בעוד רובם ככולם ישבו במקומותיהם, אכלו ושוחחו, אנחנו הלכנו, פנינו אל היציאה.
מאחר שלא יכולנו לנמק ולהסביר (כל הסבר היה עלול להישמע כתירוץ) את הסיבה העיקרית, היחידה למעשה, של נטישתנו את האירוע בעיצומו, עזבנו כחומקים. במהירות. כמעט בבהילות.
למחרת צלצלנו אל מי שהזמין אותנו אל האירוע וחגג אותו. התנצלנו ארוכות ומפורטות. לא הכחשנו את הסיבה לעזיבתנו המוקדמת את האירוע. "העישון הבריח אותנו", אמרנו, ביושר ובהגינות, את האמת.
האנשים שעישנו עלינו הרסו לנו את הערב. הם חייבו אותנו לעזוב אירוע שהיינו אמורים לשהות בו עד סיומו.
אני לא יודע אם העישון מזיק לבריאות (אף כי סביר להניח שהוא בוודאי אינו מועיל לה). אבל מה שברור - לפחות לאשתי ולי - שהוא משבית שמחות, מעכיר את האווירה בהן ומזהם את האוויר באולם שבו הן נערכות.