ויקי כנפו נותרה מאופקת ומתונה גם במחאתה. היא הלכה הרבה ורחוק אבל היא לא הלכה עד הסוף. לא היה די בהליכתה לא רק משום שבשלבים המכריעים של מחאתה, כאשר התחיל להתחוור חוסר התוחלת והעדר התועלת שבה, היא נותרה כמעט בודדה במערכה, אלא משום שהיא נעצרה - מטעמים אישיים שניתן להבינם ולהזדהות עמם - קודם מיצוי הסיכוי לשינוי, שאותו תבעה בזעקתה ואת הצורך בו ביטאה בהליכתה.
את החלל שהותירה ניסו למלא נשים לוחמניות המכנות עצמן "הלביאות", ובראשן אילנה סבג. סבג מבקשת להחריף ולהעצים את מחאת הנשים (אשר מיתוגן כ"חד הוריות" עושה עוול הן למאבקן והן ללשון העברית). היא נכנסת אל מקומות שכנפו לא העזה להיכנס אליהם. כניסתה אסורה. זאת ואף זאת: היא מסוכנת.
אלא שסוג המחאה שמובילה אילנה סבג הופך אותה לא רק לבלתי לגיטימית אלא לבלתי חוקית וככזאת - למסוכנת והרסנית.
אסור לאיש מאתנו, אזרחיה של מדינת-חוק, להסכים לניסיון לכפות ולכונן סדר חברתי חדש בכוח הזרוע, גם כאשר מי שמוביל את המאבק לכינונו היא אישה ענייה שאינה יודעת כיצד תשרוד את החודש.
מי שנכנס לסופרמרקט ופורק עול וזעם בלקיחתו מן המדפים מכל הבא ליד לא רק מפר סדר. הוא פורע חוק. הוא גונב. גניבה היא עבירה פלילית.
מי שעם אור ראשון אורב למחלק הלחם וגונב מארגז הפלסטיק הקשיח שבו מונחים כיכרותיו את לחם (חוקם) של לקוחות שאמורים לקנות אותו במיטב (אכן מיטב) כספם, עושה מעשה אסור בתכלית איסור. הוא גונב לאור דמדומי השחר.
במקום שבו רפו כוחותיה של ויקי כנפו ודעכה בו מחאתה; במקום שבו אילנה סבג ועמיתותיה למאבק הנבחני והנשכני הולכות אכן, 'צעד אחד קדימה', מבקשות להפוך את השולחן הערוך של העשירים ולנפץ את כלי החרסינה המונחים עליו; במקום שבו איש אינו יוצא מגדרו ומכליו נוכח מצוקתו של זולתו; במקום שבו "מבינים רק כוח"; במקום הנואש והכמעט אבוד שבו נשים נאבקות לא רק על הזכות לחיות בכבוד אלא על עצם הסיכוי לשרוד; במקום שבו מחאתן נותרת חד-מינית, מגדרית, מגזרית; במקום הקשה והעצוב הזה אני מתנצל בפני אילנה סבג וחברותיה לחיים ולמאבק כאשר אני מוכיח - ואולי בכך אף מייסר אותן - על המעשה הנואש שעשו במר גורלן ובייאושן.
אין לי עצה עבורן. אין לי מוצא. אין לי פתרון. אין לי גם נחמה. המעט שיש לי ואותו אני מבקש להכביר ולהרעיפו עליהן הוא המעט שנותר - חמלה.
אוי ואבוי לנו, כחברה אנושית, אם נגזול מהן אפילו את הזכות ליהנות מהמעט שנותר - מחסד חמלתנו.