'קורבנות השלום', כך כינתה ממשלת ישראל את הנפגעים הרבים מגל פיגועי ההתאבדות שליווה, כבר בשנים 1993-1996, את מימוש הסכם אוסלו.
יש סתירה צורמת בהגדרה, אבל גם הכרה שלמען מטרה ארוכת טווח ראויה, בעיני ממשלת ישראל דאז, מוצדק ואולי הכרחי, לשלם מחיר כואב ויקר בטווח הקצר.
'אויבי השלום', כך הגדיר אותם כבר אז 'יקיר השלום' יוסי ביילין, שעשו הכל להטביע את התהליך המתהווה בדם ואש, היו בעיקר אנשי החמאס. אחמד יאסין מהכלא בישראל הכתיב וקבע את הקו. ראשית - לפגוע בסמכות הרשות הפלשתינית וביכולתה לנהל מו"מ עם ישראל. שנית - לנהל את המאבק בישראל עד החזרת כל האדמות לבעליהם החוקיים, ערביי ישראל, והחזרת היהודים לארצות מוצאם. לא יהיה ביטחון ליהודים אלא מחוץ לפלשתין.
היכולת הארגונית, הקו האידיאולוגי והמסירות לרעיון, הם שהפכו את השאלה, עד כמה היה מעורב השייח' אחמד יאסין ממש בעצמו בתכנון הפיגועים, למיותרת ולא רלבנטית.
ברור שלטווח הארוך, חמאס שמנהיגיו נהנים מחסינות, חמאס שהצליח ליצור מאזן אימה של נקמה בישראל, מסוכן פי כמה מחמאס שהנהגתו פגועה, רדופה ושקועה במידור ומגננה. זאת גם אם בטווח הקצר מתלכד החמאס, אחרי כל חיסול, עם ארגוני טרור נוספים בהתרסה כלפי ישראל.
מהניסיון המר של פיגועי 1993-1996, צריך להיות מובן גם לאנשי השמאל הלוהטים והתמימים ביותר בישראל, ששלום וחמאס לא יתכנו בו-זמנית. בסוף הדרך, במקרה וגישתם המדינית תבשיל לכדי הסכם קבע עם הפלשתינים, מחכה להם מפגש גורלי ובלתי נמנע עם החמאס. כמידת יכולתו הארגונית, חוזקו ונחישותו של החמאס, כך גם סיכויי השלום הפלשתיני-ישראלי. השלום, שלגירסת השמאל אפשרי ממש מעבר לפינה.
יוסי ביילין יודע היטב, שדבר לא השתנה בהקשר זה, ולבסוף, אם ימצא רוכש למרכולתו, יצטרכו הוא ושותפו לתהליך ז'נבה, יאסר עבד-רבו, להתפלל ולקוות לחמאס חלש, קטוע הנהגה ונירדף שאם לא כן כל מעשיהם 'קלם פאדי'. 'קורבנות השלום' ירבו מקורבנות המלחמה.