זימן המקרה, שבאותו היום, שבו קראתי באתר "חדשות המחלקה הראשונה" את שני המאמרים של אדי מלכא מור, נסעו בשעת אחר הצהרים אישתי ובתי במכונית לבתינו בתקוע וליד בית ספר בכפר הערבי הסמוך, חטפו אבן ישר אל תוך השמשה הקדמית. אדי מלכא מור טוען, שאנחנו נמצאים פה, בתקוע אך ורק בגלל הנדל"ן וטובות הנאה כספיות אחרות.
בואו נראה: שני מבוגרים ושתי בנות בבית של 3 חדרים בשטח 76 מ"ר. לא קו העוני, אבל גם לא "הווילות" מהתעמולה של השמאל. בבתים כאלה גרים מתנחלי יש"ע רבים מאד, חוץ מאלה, שנבנו על-ידי האנשים, שהיה להם הכסף להביא מהבית. יש מי שמשקר, שהווילות ניתנו בחינם על-ידי הממשלה - נא לא להאמין! הבית שלנו עומד על מגרש, שלא רשום על שמנו, אלא נשאר בבעלות המדינה. נכון, לא שילמנו עבור המגרש וקיבלנו משכנתא מוגדלת, אבל זה גם אומר, שבכל השנים שלנו בתקוע, לא צברנו שום נכס. ההטבות המפורסמות בקניית בית ומס הכנסה נבלעו מזמן בים של הוצאות יתר, שאנחנו נאלצים לשלם בגלל החיים פה. אז בשביל איזו עסקה כספית יוצאת מגדר הרגיל, אנחנו חוטפים?
אינני כלכלן מקצועי, כדי להעריך את המחיר המדויק של המגורים ביש"ע, אבל גם מההערכה הגסה שלי, ברור לי, שהמחיר (אני מתכוון כרגע למחיר הכספי בלבד) אינו מצדיק את הבחירה בהתנחלות. עובדה, היו בתי עסק, שנפתחו בתקוע ולא החזיקו מעמד, נאלצו לעבור לירושלים. מעניין, שגם הכלכלנים המקצועיים בישראל עדיין לא ביצעו את המחקר בנושא: כנראה, כל הצדדים הפוליטיים מעוניינים בשימור האגדה על הכדאיות הכספית המופלגת של המגורים מעבר לקו הירוק.
ממסד המתנחלים סובר (בטעות), שהאגדה תמשוך מתיישבים חדשים; מהצד השני, אופן השימוש באגדה הזו על-ידי השמאל מזכיר לי את הבדיחה העצובה על היהודי ברוסיה, שהתקשר למשרדים של ארגון אנטישמי רוסי ושאל, אם יש אמת בטענה, שהיהודים מכרו את אמא-רוסיה - "כן", ענה נציג הארגון, "אתם, הז'ידים המסריחים, מכרתם את אמא-רוסיה!!!" - "אז מתי", שאל היהודי, "אני אקבל את חלקי ברווחים?"
שני המאמרים של אדי מלכא מור, שהתפרסמו באתר הזה והתגובות של כמה מן הקוראים מהווים ביחד תופעה מרתקת המשקפת את אופי הדיון הציבורי המדיני בישראל, שרובו ככולו המבוסס על שני דברים: מיתוסים וגידופים. המיתוסים מחליפים את העובדות והגידופים הרי תחליף אינסטנט לנימוקים והגיון. כך בכל הרמות: התקשורת, הכנסת, חלקים גדולים של האקדמיה, שיחה אל תוך הלילה של בני פלוגתא אקראיים במילואים ועוד. כמו המיתוס המרושע והמטופש "אתם בפקקים והכסף בשטחים", שיכול היה להינטע כל כך עמוק בשיח הציבורי אך ורק הודות לשליטי התקשורת, החוזרים על השטות הזאת מיליוני פעמים, עד שהיא נקלטה בתודעת האנשים הרבים, כאילו הייתה אמת מוכחת.
אם היינו מיישבים את הגליל והנגב, כפי שהיה רוצה אדי מלכא מור, היינו עולים למדינה לפחות אותו הכסף והקבלנים, אותם מזכיר אדי, לא היו מרוויחים פחות! גם מיתוס "הפנאטיות" המודבק למתנחלים, שייך לאותו סעיף הנטייה האנושית להעדיף אמונה עיוורת בהבלים על פני צבירת ידע וחשיבה עצמאית: סיבוב קצר אחד בתקוע, עם צפייה בהרכב האוכלוסייה, לא היה משאיר אבן על אבן מאותה האגדה.
טבעם של המיתוסים להוליד זה את זה ולהתקיים זה בעזרתו של זה. קודם כל הייתה יריבות פוליטית בין פלגי הציונות, אחר כך בא האגדה, שהשליטה ביש"ע (המכונה בציניות "הכיבוש") היא כביכול הסיבה למלחמה והנסיגה מיש"ע תהווה תשתית לשלום. התיאוריה הזו העולם לא גובתה במשהו, שניתן היה להתייחס אליו כראייה קבילה. הנכונות של הערבים לכרות עם היהודים ברית שלום בתנאים כלשהם, מעולם לא פרצה את גבולות הסימפוזיונים המתוקשרים באנגלית ובעברית אל תוך השיח הציבורי הפנים-ערבי.
אין ולא היה מנהיג ערבי אחד, שהביע בשפה הערבית כלפי נתיניו, נכונות לשלום אמיתי ומתמשך עם הישות הציונית כלשהי במזרח התיכון: לא סעדאת לפני, בזמן ואחרי הסכם קמפ-דייויד ולא ערפאת לפני, בזמן ואחרי הסכם אוסלו. המאמר "חזון השלום הפלשתינאי" בחתימת ערפאת התפרסם ב"ניו-יורק טיימס", אבל לא ב"אלחייאת-אל-ג'דידה", שם הוא מתמיד להזכיר את הסכם חודייבה. על שלום יכול ערפאת לדבר עם אורי אבנרי, אבל לא עם מנהל הטלוויזיה שלו מרוואן אבו-עייש...
במשך שנות דור הטיפו לנו שלום-תמורת-שטחימניקים, שעלינו להקשיב לצד השני: אלה השכנים שלנו, צריך ללמוד אותם ולהבין אותם. ברגע האמת התברר, שלכל החבורה הזו אין מושג ירוק מה קורה שם ולא מעניין אותם. הם מקשיבים ברוב-קשב לנואמים הרשמיים של יאסר עבד-רבו באוזני האירופאים וכך מרגישים ממש מעורים במאווי הצד הערבי. מי שעושה את העבודה ההיגיינית ביותר: עוקב אחר הפרסומים בעיתונות כתובה ואלקטרונית ברש"פ, תוכניות הלימודים והדרשות במסגדים ומתרגם אותם לעברית ואנגלית, זהו "המבט לתקשורת הפלשתינית" בניהולו של איתמר מרכוס, שדווקא אינו נמנה עם חסידי "שטחים תמורת בבל"ת". התרגומים של "המבט" אושרו על-ידי האו"ם והם מסופקים לכל המעוניין לשמוע, אבל הרוב אינם מעוניינים לשמוע, יותר נעים להם להקשיב למיתוסים.
בהעדר תשתית ראייתית כלשהי, הם השעינו את המיתוס "שלום תמורת שטחים" על מיתוסים אחרים, פסבדו-מוסריים ("הכיבוש" משחית), פסבדו-סוציאליים (המתנחלים - דמונים), פסבדו-כלכליים (המתנחלים עולים ביוקר), פסבדו-צבאיים (המתנחלים מרתקים כוחות צה"ל רבים) ופסבדו-אינטלקטואליים (אין פתרון צבאי לטרור).
כתוצאה, הערבים ביש"ע הופקרו בציניות לשלטון מושחת ואכזר פי מאה מיליון, ממה שישראל אי-פעם הייתה יכולה להיות. רבים מהם פשוט מתגעגעים היום לשלטון הישראלי, שלפחות לא חינך את ילדיהם לשאוף לשהאדה, כערך העליון בחיים. בינתיים, השמאל ממשיך ללמד שנאה למתנחלים ואחדים אף מעודדים את המחבלים להתרכז בפגיעה במתנחלים.
האמת, זה בדיוק מה שהמחבלים עושים, רק שההגדרה "מיהו מתנחל" המקובלת ברש"פ שונה מזו המקובלת אצל הפרופסור זאב שתרנהל: שם מקובל לומר "מתנחל" או "קולוניסט" על כל תושב חיפה או רשל"ץ, בדיוק כמו על תושב אריאל או תקוע ולכנות "מסתוטנה" (התנחלות) או "מסתעמרה" (קולוניה) את חדרה או שדרות, בדיוק כמו את קריית-ארבע או קרני-שומרון; במחנה ג'יבלייה איש לא מכיר הבדל בין נצרים לאשקלון, כפר דרום ושדרות. הסירוב של כל הממסדים הדתיים, האקדמיים והפוליטיים הערביים לחלוק עם השמאל הישראלי את הגדרת "המתנחלים" מוציאה מכל הנושא את הדבר היחיד, שיכול היה לחבר אותו אל החיים על פני כדור ארץ: משמעות מדינית.
אבל אדי מלכא מור לא יהיה תלמידו הראוי של הפרופסור ישעיה לייבוביץ, אם יבסס את שיפוטו על עובדות: גם רבו לא התבלבל מהעובדות. אדי, בבואו לשפוט מי היה אחמד יאסין והאם הריגתו הייתה "חיסול" או "רצח", נעזר בתורתו של לייבוביץ', לא בתורתו של יאסין - שני דברים חשובים אנחנו יכולים ללמוד מזה: א. גם לאיש זקן וחסר כוח פיזי עלולה להיות השפעה הרסנית על תלמידיו; ב. הדעות של אדי מלכא מור, כמו אלה של חבריו למחנה, נוצרו בחלל סגור, כתוצאה של דיון מלומד בין בעלי דעות משוכפלות.
על-פי תורתו של "חמאס", אללה מרכז ב'פלשתין' את היהודים, כדי שהמוסלמים יהרגו בה את כולם. על-פי הספר חדית', תחיית המתים המוסלמית ("השעה") תתקיים רק אחרי שהמוסלמים יהרגו את כל היהודים. הספר נלמד כיום כהוראה אופרטיבית לביצוע בבתי הספר ובדרשות יום שישי בטלוויזיה של רש"פ.
במקביל, מתרחשת מערכה אדירה לחינוך הילדים הערבים למות בגיל צעיר. השהאדה של הילדים מהוללת בטלוויזיה ומערכת החינוך. הילדים מתים ממטענים המאולתרים המתפוצצים מהר מדי, שנותנים להם ידיים מבוגרות; כל ילד מת מוצג כאות ומופת לחיקוי לילדים אחרים. הטלוויזיה הרש"פית משדרת שקופית: "חפשו את המוות והחיים יינתנו לכם".
ילדות בנות 11 יודעות לומר למצלמות, שלא מעניינות אותן הזכויות של העם הפלשתיני, מעניין אותם רק למות מות קדושים. נסו לדמיין, לו ילדיכם ישבו כעת מול מסך הטלוויזיה, שממנו היו מלמדים אותם, שהמוות הוא הדבר הטוב ביותר בחיים ותבינו מה עשינו לערביי יש"ע, כשאימצנו את הרעיון השטותי "לסיים את הכיבוש".
אדי מלכה מור וכל הקשת השלומניקית אינם מרחמים על הילדים האלה, הם לא יהרסו למענם את האגדה על אשמת המתנחלים. גם הימין לא מתעניין בהם: כנראה, מהפחד להרוס את האגדה, שהוא ימין. השר אהוד אולמרט, שרשות השידור כפופה לו, מסרב לחייב אותה לסקר את הנעשה בעיתונות הרש"פית, כי הוא "אינו מתערב בתוכן השידורים" (במכתב תשובה לעיתונאי-חוקר דוד בדין), כאילו מדובר בסרטי יום שישי, לא במידע בעל חשיבות אסטרטגית, אשר נמנע בעקביות מאזרחי ישראל. ח"כ וסגן שר הביטחון זאב בוים מקבל עדכונים שוטפים מאיתמר מרכוס, אבל כל מה שהוא הצליח לבשל במוחו, הייתה ההשערה, שאולי הטרור מתרחש, מפני שלמוסלמים יש פגם גנטי!..
תחת זאת, אדי מרחם על אחמד יאסין ומעלה אותו לדרגת המנהיג הרוחני. לא הפלא, שאדי גם סוציאליסט. הסוציאליזם הוא תורה חברתית קניבאלית, המתירה לראשי המדינה לתפוס מונופול על הערך המוסף הנוצר מעבודת הפועלים ולעשות בו ככל עולה על רוחם.
התוצאה: המדינה חורתת על דגלה חרות, אחווה ושוויון ומקימה מערכת, שחוסר הצדק ואי-השוויון בה מזכירים את צ'ינגיז-חאן ואיוון האיום. אבל אדי אוהב מיתוסים. מאמריו מרכזים את כל המיתוסים האפשריים, שהוא הצליח לאסוף, הוא אינו מסוגל להתרכז בנושא אחד, להסביר ולבסס. הוא מציג רשימת סיסמאות; מקריאה של מאמריו יצאתי עם סחרחורת קלה, שמא אריאל שרון וג'ורג' בוש גייסו את ויקי כנפו כדי לגנוב את ילדי תימן הסוציאליסטים ולימדו אותם לביים ארגון דמיוני "אל-קאעידה" למען העלאת מחיר דירתו של אליקים העצני בקריית ארבע... אמנם, לא לכל כותבי השמאל סגנון כתיבה כל כך מבולבל, אבל השקפת העולם הנפוצה מומחשת כאן היטב.
לא אתחיל להתווכח עם כל הסתירות והחריגות מהאמת אצל אדי: זה ארוך מדי ולרוב, קל מדי. הכול מתרכז בסופו של דבר בכסף: יש"ע, זה עסק נדל"ני, החיילים נהרגים בגלל נדל"ן, העניים רעבים בגלל הנדל"ן ביש"ע. זה מזכיר לי משהו. סבתא רבא שלי במלחמת העולם השנייה נקברה באדמה בעודה בחיים ובעלה הוכה למוות (הם היו כבני שמונים) בידי האוקראינים, כי העכברושים השיכורים חשבו, שהם מסתירים זהב של כל יהודי העיירה. במוחם (?) לא הבזיקה המחשבה, שלו היה לסבא זהב, הלא היה סבא מוותר על הכול, כדי להציל את אישתו ואת עצמו ממוות נורא! האם המתנחלים חיים ביש"ע, תוך סכנה יומיומית, כל כך הרבה שנים בשביל נדל"ן? הלא אדי מלכא מור, ממרחק של שישים שנה שולח ד"ש לאותם קוזאקים אוקראיניים? הלא הסיבות שלנו לבחירה בחיים ביש"ע טובות יותר מנדל"ן, ואולי אדי ושות' פשוט מסרבים להבין משהו?
אבל התגובה אינה יכולה להיות גידופים. זה לא עוזר, כשהמגיבים מצמידים לו שמות גנאי ודורשים להוריד את כתביו מהאתר. חוסר האינטליגנציה רק עושה נזק לסיכוי לדיון אמיתי. בשביל השיח הבלתי האינטליגנטי יש לנו כבר זאב בוים ואהוד אולמרט. לנו מזמן אין הלוקסוס להבלים, אנחנו חייבים להתחיל במהפכה אינטלקטואלית במדינה, אם בכוונתנו לקיים אותה. המצב הרבה יותר גרוע, ממה שהוא נראה. אדי מלכא מור, אורי אבנרי וכו' מרגישים, שבקרב על יש"ע הם כבר ניצחו, בעצם הם כבר מכינים את המלחמה הבא: התהליך של דה-לגיטימציה של מלחמת השחרור והשגת ישראל לקווי 47' כבר יצא לדרך.
הנסיגה לקווי 67' איננה סוף, היא רק השלב לקראת המלחמה הבאה. לפני מלחמת ששת הימים, השמאל הקיצוני דרש נסיגה לקווי החלוקה, רק אחרי יוני 67' הם שינו את התקליט; אין להם כל בעיה לשנות אותו שוב. לכן, את האנשים האלה צריך ללמוד תחת מיקרוסקופ ולבנות בשום-שכל אסטרטגיית-נגד. לפני שלושים שנה הם שיקרו, שהקמת מדינת "פלשתין" תביא שלום - היום זה חלק מהתוכנית הרשמית של מפלגת העבודה. כמה שנים זה ייקח בפעם הבאה?