ב-15 השנים האחרונות היה העולם עד לכוחות עולמיים שהתייצבו חד משמעי לצד החלש. לצד מי שלא מסוגל אפילו תאורתית לנפק ניצחון לעצמו או לעולם. פעם הראשונה בתחילת 1991 במלחמת המפרץ השנייה נגד המעצמה הערבים מס 1 אז, עירק, כביכול למען שחרור כוויית הננסית וחסרת הערך הצבאי.
פעם שנייה ב-1996 התייצבה נאט"ו במלוא עוצמתה האמריקנית נגד סרביה, המעצמה האזורית שעל חורבות יגוסלביה למען האלבנים שלפני כן החריבו את מדינתם הם ושהיום מהווים מקור לא אכזב לפשיעה, סמים וחסות לטרור מוסלמי.
פעם שלישית כפתה הקהילייה הבין לאומית ב-1998 על אינדונזיה לסגת, לתת עצמאות לטימור המזרחית ולהחזיר את תושביה. לאחר שאינדונזיה כבר גירשה את רוב האוכלוסייה המקומית. המסקנה, תמיכה בין לאומית ניתנת לא למנצח או למפסיד אלא על-פי תפיסה מורכבת ורחבה של אינטרסים בין לאומיים, שהגדרתם משתנה לעתים קרובות שהכוח והיכולת לנצח הוא רק אחד ממרכיביו.
גם היותנו בצד המנצח במבצע קדש ב-1956, במלחמת ששת הימים ב-1967 ובמלחמת לבנון ב-1982 לא נחסכו מאתנו לחצים בין לאומיים ותמיכה לערבים. לכן דאג מזכיר המדינה האמריקני במלחמת יום הכיפורים 1973 להגביל את הניצחון הישראלי לממדים המשרתים את הצרכים הבין לאומיים של ארה"ב ולחלץ מתבוסה מוחלטת את הארמייה השלישית המצרית.
יאסר ערפאת, מי שבתחילת האינתיפדה היה אורח רצוי בכל מקום בעולם כבר מזמן הפך לדמות לא רצויה וודאי בארה"ב אבל גם באירופה ובעולם הערבי. המערב עדיין תומך במדינה פלשתינית בגבולות 67' לצד ישראל, כך היה תמיד, אבל מזמן נואש מערפאת ומההנהגה הפלשתינית הנוכחית והלחצים על ישראל קטנים בהרבה מאשר אי פעם מאז מלחמת ששת הימים ואם שכחת, מאז יוזמת ר'וג'רס ב-1969.
אנחנו נמצאים בעימות נמוך עוצמה עם הפלשתינים שאחד ממאפייניו, בכל מקום בעולם, שהניצחון לא מוחשי אלא מושג בתהליך איטי מאד, עשרות שנים, שבהם גווע לעט העימות הצבאי וצומח לעט מאד התהליך המדיני. כך באירלנד הצפונית, כך אצל הבסקים בספרד, כך באלג'יר, כך בטורקיה הכורדית. בעבר במלחמות שניהלו הבריטים במלאיה ובעומן בשנות השישים של המאה הקודמות.
מכל הדוגמאות הידועות הצלחתה של ישראל מול הטרור הפלשתיני היא חסרת תקדים גם בזמן הקצר יחסית של המלחמה מהסוג הזה, אם נכלול בה גם את האינתיפאדה הראשונה הרי מדובר על 17 שנה. בעובדה שהחברה הפלשתינית מובסת מדינית והישגים שכבר היו בידי הפלשתינים נותרו נחלתם של יוסי ביילין ועבד רבו בלבד. המרקם השלטוני והחברתי בפלשתין מתפורר ובעלי כוח ונשק משליטים את עריצותם על הרחוב הפלשתיני. היכולת להוציא פיגועים לישראל נפגמה עד כדי שבחצי שנה האחרונה התבצעו בישראל פחות פיגועים ונפגעו פחות אנשים מאשר בחודש אחד במרס 2002 ערב מבצע 'חומת מגן'.
נכון הניצחון לא מוחשי כבששת הימים, הוא לא סופי אבל הוא מורגש בכל פינה והראיה היא המוני הישראלים בפסח, ביום העצמאות, ב'פיינל פור' שיוצאים, מבלים ומשדרים ביטחון שלא היה לנו לפני שנתיים.
דברי הרהב הזולים שכל כך קל להשמיע אותם על מאבק עד הניצחון מפי רעולים בפרדסי עזה ומפוליטקאים שמעמדם והשפעתם על החברה הפלשתינית לא ברור לא משנים את העובדה הברורה לכל ילד פלשתיני. אין למאבקם הישגים ועמדותיהם המדיניות מתכרסמות השקם והערב. אפילו חסן נסראללה כבר זנח מזה שנתיים את דימוי קורי העכביש. למעשה ההרתעה הישראלית, לא רק במישור הגרעיני, חזקה מתמיד ואין מדינה ערבית שמעיזה לדבר על מלחמה בישראל. לא תמיד זה היה כך.
אודה, כתומך נלהב ביציאת צה"ל חד צדדית מלבנון, שהמחזה היה קצת מביש, שהאינתיפאדה הנוכחית ינקה לא מעט השראה מהמחזה, אבל לא בגלל הנסיגה הזו פרצה האינתיפאדה. הרי צה"ל התפאר בעבר שהוא חזה אותה, התכונן לה והגדיר את התנאים שבה תפרוץ מאז מהומות אוקטובר 1996. הרבה לפני שמי שהוא חשב בכלל על הנסיגה מלבנון.
המשך המאבק ללא תוכנית מדינית, לדעתי, היא מימוש החזון האסטרטגי של ערפאת ושל רבים נוספים בצמרת הפלשתינית של טשטוש זהותה הלאומית והמדינית של ישראל עד דה לגיטמציה מוחלטת דוגמת דרום אפריקה שגם היא הייתה בשעתו המעצמה האפריקנית מס' 1.
המזרח התיכון הערבי, בעיקר אחרי מבצע 'חירות לעירק' נכנס לתקופה סוערת של הגדרה עצמית שתימשך עשרות שנים ועל פני שינויים בין לאומיים שאי אפשר אפילו לחזותם ואתה מציע לחכות לכל התהליכים עד שהניצחון על הפלשתינים יהיה עוד יותר מוחשי, עד שאחרון רעולי הפנים יפסיק לדמות לנו את יציאתנו מעזה כניצחון שלו ולא כאסטרטגיה מנצחת שלנו.
לסיכום עד כאן. העולם אינו תומך דווקא במנצחים, לפעמים הוא תומך במפסידים והתמיכה הזו היא נזילה ומשתנה כל הזמן בגלל שפע של גורמים שהניצחון והעוצמה הם חלק קטן ויחסי מאד בהם.
יאסר ערפאת בפרט והחברה הפלשתינית בכלל איבדו במהלך האינתיפאדה הרבה מאד תמיכה מדינית. יאסר ערפאת עצמו הפך לדמות שכולם דואגים לה אבל איש אינו רוצה להיפגש אתה. אפשר לסכם את היחס העולמי לערפאת 'נו שימות כבר! אבל בדרך הטבע'.
אין במלחמה שלנו בפלשתינים ניצחון בסגנון ששת הימים אבל אנחנו כן מנצחים. ניצחון שאינו מושלם אבל מוחשי ותקדימי למקובל בעולם.
במאמרך לא הגדרת כל מטרה לחברה הישראלית לבד מלהמשיך לנצח את הטרור. אכן הגיע הזמן שהמטרה המדינית תנווט ותכתיב את מעשינו והכוח הצבאי רק ילווה ויתמוך את התהליך, את ההתקדמות למטרה שמבחינתי היא 'מדינה יהודית דמוקרטית'.
בדרך המו"מ עם הפלשתינים יש סיכונים רבים שכבר חווינו אותם בעבר. גם דרך ההתכנסות החד צדדית היא רבת סיכונים. קל להצביע עליהם, קשה לזהות במזרח התיכון איזו דרך מדינית חסרת סיכונים, בטוחה וקלה. אבל ברור שהסיכון הגדול מכולם זה להסתפק בהפעלת הכוח ולהמתין למשיח.
דווקא כעת, על רקע מצבנו היחסי, הגיע הזמן ליטול יוזמה ולהוביל. שכן העולם לא מחכה לאיש ומובל רק על-ידי מי שיודע את מטרתו ויוזם אותה.