משעות הבוקר המוקדמות הארץ רוגשת, רוחשת שמועות, קטעי מידע, פיסות של עובדות. איסור פרסום? של מי?
רמזים דקים כעובי פיל. חיסיון. הפשלת וילון. רואים משהו, אבל מה, בעצם, רואים?
סביר להניח, כי "יש נפגעים" היא לשון המעטה לגודל האסון.
מי מעמעם את המידע? האם הוא עושה זאת בכוונה תחילה? בכוונת מכוון? האם עיכוב פרסום הפרטים והשהייתם הם ביטוי של מדיניות יזומה, מונחית?
מטען צד פוצץ טנק. זה לא יכול להיגמר טוב. אירוע מתגלגל. עדיין מוקדם לדבר.
אבל מעולם לא היה זמן נכון ומתאים לדיבורים. זה טבעם של דיבורים: הם מדוברים ללא הפסקה. תמיד. בכל מקום ובכל זמן. מתגלגלים על כל פה.
לפי שעה מנועים מפרסום מלא. אפשר להניח, לשער, להסיק. אפשר להשתגע, עדיף להיוותר שפוי. הרוח נושבת כי רע. יש לשמור על קור רוח. ציר כיסופים? כיסופים למה?
פעולת סיכול או מבצע לענישה? מי בחר את היעד? מי החליט על העיתוי? מה היה השיקול המרכזי, המכריע, אשר הניע את מקבלי ההחלטות להורות על המבצע?
באתר מסוים מדווחים על שישה נפגעים - כמה הרוגים? כמה פצועים אנוש? כמה קשה? כמה קל? הדיווחים מעורפלים, מעורבלים, סותרים, מקוטעים, מתובלים ברמזי מידע - בדוק? מופרך? רשלני?
האם באמת אין דרך לחסום העלאת מידע באתרי אינטרנט קודם לאישורו בידי הגורמים המופקדים על אישור מידע ושחרורו המסודר?
האם יש דרך לאכוף כללים מחייבים של המנעות מפרסום מידע אשר הטרמת פרסומו למי שאמורים להיות הראשונים שיידעו אותו היא בבחינת חטא על פשע - שניהם בלתי נסלחים - בשעה כה נוראה עבור משפחות אשר אולי טרם קיבלו את ההודעה האיומה והנוראה על מות יקיריהם?
מתי נדע את האמת המרה? בעוד דקות? בתוך שעות? האם "יפרצו לשידור" במבזק-חדשות מיוחד?
הכל רץ. הכל מטושטש. הכל נזיל. הכל הפכפך. הכל משתנה מרגע לרגע. האירוע מתגלגל. כדור שלג עשוי אש ודם שמתדרדר במדרון חלקלק שמוביל למקום (אבדון?) שאין בו עוד שום עיקרון - לא של קדושת החיים ולא של קדושת המוות.
הכינו את מגבוני-הנייר הרכים, הלחים, כי עכשיו באות דמעות.