כך, מזוועים, כוכבי גרב רועלים את פניהם, לא נראים לוחמי חירות גאים. כך נראים לוחמי-גרילה שפלים. כך לא נראים שועלים ואריות. כך נראות חוגלות ורכיכות. כך לא נראים אמיצים. כך נראים מוגי לב, ערליו הרעולים. כך, (בוודאי לא רק כך) לא אמור להינטש מאבק על אדמת מולדת.
זה לא התיעוב הלוהט ולא השנאה הבוערת - שני גילויים נפסדים של אנושיות נחותה. זה ההעדר המוחלט של צלם אנוש. זה קידוש המוות והאלהתו. זו עבודת האלילים של מחללי כבוד המת באשר הוא יהודי, ישראלי, חייל.
כך, רעולים, ששים במצהלות המוות הפולחניות שלהם, ביד אחת קרע-מתכת ממה שהיה לפנים נגמ"ש או, מזעזע ומזוויע מזה, איבר שנכרת מעוצמת הפיצוץ של חייל, חלל צה"ל, וביד שנייה קוראן (זה ספר הספרים הקדוש שלהם?!) רק עיניים שאינן נראות מציצות מבעד לכובע, רואים ונראים אבל אינם גלויים, תאוות מותנו בידם, כך הם, עלובים ושפלים, מצטלמים קבל עמם ועמנו, קבל עולם.
אופן התנהגותם מעיד על מהות תפיסתם: אין לחוס על האויב הציוני גם במות לוחמיו; אנשיו (בנינו היקרים) אינם ראויים אף לא לטיפת כבוד בחייהם ובמותם.
מבלי לחטוא בהכללה, אציע כאן טענה לוויכוח אפשרי: העדר התכלית, התועלת והתוחלת של המשך שהיית צה"ל במבואות עזה וכניסה אליה, כל אימת ששיקולי ביטחון מחייבים ומצדיקים זאת, לדעת הפיקוד הבכיר של הצבא ומערכת הביטחון, מתחוור ביתר שאת כאשר אנחנו משלמים מחיר בלתי נסבל בחיי לוחמים.
הנסיגה מעזה מתחייבת לא רק מכורח הנסיבות הטראגיות הנוכחיות. היא מתחייבת מתוקף ההבנה, כי לא ניתן להשיג ביטחון - קל וחומר שלום - בהמשך השהייה שם. בימים הקרובים יתגלע ויכוח מר ונוקב על השהייה בעזה. כל צד ייאחז בנימוקים המקובלים עליו כדי לשכנע את הזולת בצדקת עמדתו.
הוויכוח יינטש במלא עוזו ובכל חריפותו תחת הרושם המזעזע והמזוויע של אופן מותם של החיילים. מצמררת ומבעיתה ככל שהיא, לא ניתן לקונן עליהם את "הנה מוטלות גופותינו", כי אין אפילו גופות להיקרע מעליהן בבכי מר.