ההוראה המפורשת והגורפת כי לא תתאפשר עוד נשיאת חומרי נפץ בנגמ"שים בעת פעילות מבצעית בלא קבלת היתר מן הרמטכ"ל, הינה הצבעת אי-אמון בדרג הפיקודי הבכיר בשטח, פשוטו כמשמעו. זוהי הודאת הפיקוד העליון של צה"ל בשיקול דעת קלוקל מצד מפקדיו אשר אינו מותאם איומים משתנים.
חוט דמיוני מצמרר לפת בקשרי גורל את התקריות בזייתון ובפילדלפי בשבוע שעבר. בהפרש של יום נפגעו שני נגמ"שים והפכו בן רגע לכדור אש. בהפרש של יום נהרגו 11 חיילים. בשני המקרים, יום אחרי יום, היו הנגמ"שים עמוסי חומרי נפץ.
המחשבה על הצבת 5 חיילים סמוך לפצצה מתקתקת במשקל 1,000 ק"ג, אינה נתפסת בשכל הישר. כמות הזהה לזו שהוטלה מן האוויר על ראש הזרוע הצבאית של החמאס, סלאח שחאדה, ביולי 2002. אז, מיותר להזכיר, הביאה למותם של 15 בני אדם וזרעה הרס רב.
צה"ל לא הפנים את מסקנות דוח מבקר המדינה לשנת 2003 בהיבט מיגון כלי הרק"ם ולא הבין לעומק את האיום המשתנה
[יפורט בהמשך]. טילים נגד טנקים (נ"ט) אינם מרכיב חדש שהוטל לזירה בשבוע שעבר, והם מלווים את צה"ל ברצועה זה זמן רב. שאלת הצבתם של החיילים סמוך לטונה חומר נפץ, מתעצמת אף יותר לנוכח הנחיות הבטיחות המחמירות בשגרה, הנוגעות להובלת תחמושת מנקודה לנקודה
[יפורט בהמשך].
אחסנת והובלת תחמושת
בטיחות מוגדרת בצה"ל כמכלול פעילויות ואמצעים שמטרתם מניעת תאונות. האחריות לתחום הבטיחות בתחום נשיאת תחמושת ואחזקתה מוטלת בשגרה על מחלקת בטיחות במפקדת זרוע היבשה (מז"י). ברמה המטכ"לית אף קיימת מחלקת הביטחון המטכ"לית (מבט"מ). על-פי הוראות הפיקוד העליון, כל מפקד יחידה אחראי לכל נושאי הבטיחות והגהות ביחידתו, ומחובתו לפרסם פקודות בנושא, להנחות את פקודיו ולהטמיע נושאים אלה ביחידתו.
מעניין לראות, כי בצה"ל קיימת הוראה המגדירה מרחקים מזעריים מותרים בין מחסני תחמושת לסוגיהם לבין תשתיות ומתקנים. ביסוד ההוראות עומדים מספר עקרונות מנחים, בהם: שמירה על איכות התחמושת, הגנה מפני הפעלה מקרית של תחמושת ו
צמצום הסיכון של היפגעות הסביבה עקב הפעלה מקרית של תחמושת מאוחסנת. על-פי הוראה זו, ניתן לאחסן תחמושת במחפורות, בסככות, במבנים סגורים וכן במבני בטון מזוין, המכוסים שכבת עפר.
אשר להנחיות הנוגעות להובלת תחמושת בשגרה, נקבע כי: ראשית, ברכב ישהו נהג חמוש ומלווה חמוש; שנית, סימון בגב הרכב (באמצעות שילוט) הכתובת "חומרים מסוכנים"; ושלישית, על-פי פקודות צה"ל, אין להעלות טרמפיסטים לרכבים נושאי תחמושת. הנחיות דומות, אגב, קיימות במטה הארצי של משטרת ישראל ובאגף התעבורה, בהקשר להובלת חומרים מסוכנים.
המבקר התריע; בצה"ל לא הפנימו
כחלק מדוח מבקר המדינה לשנת 2003, נערכה (בין ספטמבר 2002 למרס 2003) בצה"ל ביקורת בנושא מיגון רכב-קרב משוריין (רק"ם) הכבד, לרבות טנקים, נגמ"שים, רק"ם ייעודי לבט"ש וציוד מכני הנדסי. במסגרת זו, נבדק המענה שנותן המיגון לאיומים העדכניים בזירה, ובכלל זאת היערכות צה"ל בתחום מול איומי הביטחון השוטף (בט"ש). הביקורת נערכה במפקדת זרוע היבשה (מז"י), באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה (אט"ל), באגף התכנון (אג"ת) ובחטיבת המחקר (חט"מ) שבאגף המודיעין.
הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת, בהתייעצות עם המבקר, החליטה לפרסם רק את תקציר פרק זה בדוח, לשם שמירה על ביטחון המדינה. ובכל זאת, בהקשר זה, קובע המבקר מפורשות: "
עלו כשלים וליקויים בתחום מיגון הרק"ם ללחימה בתנאי העימות המוגבל, בין בחוסר מוכנות מראש לאיומים הצפויים ובין ביישום פתרונות מהירים הנדרשים בדינמיקה המתפתחת בתנאי העימות".
ממצאיו של המבקר הדליקו כבר אז נורה אדומה: "האיומים כנגד הרק"ם הצה"לי הולכים ומתגברים בשנים האחרונות. צבאות ערב קלטו מערכות נ"ט מתקדמות בעלות כושר חדירה מוגבר ובעלות יכולת להתגבר על המיגון הריאקטיבי המתקדם. האיומים בפעילות הבט"ש כוללים מטענים המיועדים לפגוע, בין היתר, בגחון הרק"ם ובצדדיו, וכן רקטות וטילי נ"ט".
לפיכך, אומר המבקר, כי נדרש להקנות רמת מיגון גבוהה במשקל נמוך ביחס למיגון הבסיסי, באמצעות תוספת מיגון של שריון כבד, לשם הגנה על רכב-קרב משוריין (רק"ם) כנגד נשק נגד טנקים. בפועל, דרג השדה נקט כבר באירועי "גאות ושפל" פעולות מיגון יזומות על-ידי הוספת שקי חול על נגמ"שים מסוג מסוים. כעבור שנה פורסמה הוראה טכנית המגבילה את השימוש בשקי חול, אך מפקדת קצין צנחנים וחי"ר ראשי (מקצח"ר) לא הכינה הוראה אג"מית בנושא לדרגים הלוחמים. למעשה, בצה"ל לא הפנימו את מסקנות הדוח.
דה ז'ה-וו צאלים
תחת הכותרת "השיתוק שהוביל לנגמ"ש השני", כותב היום אמיר אורן ב"הארץ": "אירוע נורא אך בדיד, בשכונת זייתון, שוכפל בציר פילדלפי ככישלון יקר כשלעצמו... בניצוח רב-אלוף משה יעלון וממלא מקומו לשעות, סגן הרמטכ"ל גבי אשכנזי, נכשל צה"ל כארגון לומד... בהיוודע דבר פיצוץ נגמ"ש ההנדסה של גבעתי בשכונת זייתון היה המטכ"ל צריך להתעשת ולהורות על הפסקה מיידית של הובלת חומרי נפץ בכלים מאוישים לעייפה, אך הוא המשיך לטעון שהכרח להושיב חצי תריסר לוחמים בנגמ"ש נפץ... ההבדל בין נגמ"ש א' לבין נגמ"ש ב' היה כבין שתי תאונות אימונים דומות במקצת המאפיינים - צאלים א' וצאלים ב' - שתיהן מקוממות, על חמשת החללים בכל אחת, אבל אם הראשונה עוד ניתנת לעיכול, השנייה מלמדת שהרשלנות שורשית".
ההשוואה נכונה. אכן, כמחצית השנה לפני אסון צאלים ב' קרתה תאונת אימונים אחרת ביחידה, גם היא כאשר נוהלי הבטיחות הופרו. לאחר אסון צאלים א', הנחה ראש אמ"ן דאז את היחידה לטפל בענייני הבטיחות בקפידה ומפקד היחידה עצמו (סא"ל א') שהכין נהלים קפדניים בתחום הבטיחות, והפיצם. ואולם, בתרגיל בו התרחש מה שכונה לימים אסון צאלים ב', לא יושמו הוראות אלה. בשעתו קבע המבקר, כי "לא ייתכן כי מפקד היחידה לא יישא בשום אחריות לעובדה שהנהלים שהפיץ לא הוטמעו כהלכה".
בסופו של דבר ננקטו צעדים פיקודיים נגד האחראים לאסון (לוין ושגיא), ואולם לדעת המבקר, צעדים אלו ננקטו באיחור - עד כדי כך שהיה בו כדי לבטל את האפקטיביות שלהם. המבקר הטיח האשמה חמורה בצה"ל, ואמר: "צה"ל נקט בצעדים פיקודיים אך ורק נוכח תוצאות ההליך המשפטי או בעקבות המלצת הפצ"ר...
נקיטת צעדים פיקודיים מיידיים הינה חלק מהסמכות הטבועה של מפקדים. נקיטה בצעדים כאלה במקביל להליכים משפטיים וגם ללא קשר אליהם, היא לא רק לגיטימית, אלא אף חיונית למערכת הצבאית".
שאלות פתוחות רבות - כגון מדוע לא הובל חומר הנפץ על גבי כלי רכב נגרר, ריק מחיילים ומדוע לא בכלי רכב ממוגן מפני ירי טילי נ"ט, יצטרכו עוד להיחקר בצה"ל בתום מבצע "קשת בענן", בין היתר, בפרספקטיבה של "תאונה מבצעית". צה"ל נדרש לכך, ויפה שעה אחת קודם.