מסופר על הנשיא הראשון של מדינת ישראל, ד"ר חיים וייצמן, כי נהג להסתובב עם ממחטה בכיס חולצתו על-מנת שיהיה לו מקום אחד שבו יוכל לדחוף את אפו מבלי לעורר מהומות בקרב חלקים בציבור הישראלי.
סיפור פיקאנטי זה עלה על דעתי השבוע כאשר הנשיא משה קצב ניסה פעם נוספת להתערב בנושאים הפוליטיים-מדיניים הנתונים למחלוקת קשה בתוך החברה הישראלית. שתי הכרזותיו התמוהות, האחת כי תוצאות ההצבעה של מתפקדי הליכוד במשאל שנערכה לאחרונה לא מהווה הוכחה חד משמעית לגבי עמדתם בנושא תוכנית ההינתקות של ראש הממשלה שרון, והשנייה, כי על הממשלה להתחשב בהפגנת מחנה השמאל שהתקיימה לפני פחות משבועיים.
אתם מבינים 'רק' שישים אחוז הצביעו נגד התוכנית בעוד 'מסה ענקית' של ארבעים אחוז הצביעו בעד, ולדברי כבוד הנשיא אין הכרעה חד משמעית. על-פי גישה זו ניתן לומר כי בבחירות הכלליות שנערכו רק לפני קצת יותר משנה עדיין לא ברור לגמרי מי ניצח ומי הפסיד היות ושרון נבחר 'רק' ברוב של 25%. ולגבי ההערה השניה, היכן היית מר קצב כאשר כמאה אלף איש הגיעו ביום העצמאות להזדהות עם מתיישבי גוש קטיף, מדוע אז לא הבעת את דעתך כי על הממשלה להתחשב באותם מאה אלף תומכי גוש-קטיף?
בניגוד לרבים ממחנה השמאל אינני מזלזל בכישוריו של הנשיא קצב, סוף סוף לא כל אחד מצליח להגיע לתפקיד זה, אפילו אדם כשמעון פרס שהתמודד מול קצב לתפקיד הנכסף נכשל במשימה. ובכל זאת הפעם ניסיתי לשבור את הראש מדוע אמר קצב את אשר אמר ביודעו כי מתפקדי הליכוד כן אמרו את דברם ועוד בקול ברור, צלול ובוטח. אחרי מחשבה מרובה הגעתי למסקנה עגומה שאולי יכולה להסביר קמעה את קביעתו זו של קצב.
ראשית חשוב להבין כי דבריו של הנשיא נאמרו בכוונה תחילה לא כהתחלקות רגעית ולא כמעידה חד-פעמית, איך אני יודע? פשוט מאוד. הנשיא, כמו רבים אחרים, החל מאמין למחנה השמאל ולהפחדות שלהם כי השמים עתידים ליפול במידה ומדינת ישראל לא תאמץ את תוכנית ההינתקות. קצב, המנסה לאורך כל שנות כהונתו כנשיא להיות מעין 'קול ההון' המייצג את הישראלי הממוצע, ניסה זאת גם הפעם. ושוב נעזר קצב בתקשורת הישראלית (אלקטרונית והכתובה) על-מנת לנסות ולקלוע לדמותו של 'מר ישראלי'.
ואכן האזרח הישראלי 'הקטן' שנחשף אפילו לזמן קצר ביותר לתכנים והמסרים המרכזיים של רוב המדיה הישראלית מגיע למסקנה אחת מתבקשת המובילה אותו בהכרח להבנה כי אכן צריכים לדבוק בתוכנית ההינתקות ורצוי להתרחק כמו מאש מאותם סהרורים מהליכוד וחבריהם מגוש קטיף המכונים גם בשמות גנאי נוסח; שולי המחנה, הקיצוניים ואף העשבים השוטים. אבחנה זו היא שהביאה את נשיא המדינה מר משה קצב להתבטא כמו אותו 'מר ישראלי' ממוצע.
הבעיה של קצב היא אחת, הוא אינו 'מר ישראלי' הוא נשיא מדינת ישראל מורם מעם, ובתור שכזה ניתן להפנות אליו שאלה אחת פשוטה: מה פתאום אתה תר ומחפש אחר המכנה המשותף הנמוך ביותר של החברה הישראלית? התנהגותו זו של קצב מוכיחה יותר מכל כי כנראה האיש שכח כי דווקא אנשי המחנה הלאומי הם אלה שעשו מאמצים כבירים שהוא יהיה זה שייבחר לתפקיד הנשיא ולא יריבו שמעון פרס. אחת הסיבות שאנשי המחנה הלאומי העדיפו את קצב כנשיא קשורה בתחושה שתומכיו קיוו והאמינו כי סוף סוף יהיה נשיא שלא יתערב בנושאים שנויים במחלוקת דוגמת הנושאים המדיניים-פוליטיים-ביטחוניים, כפי שפרס היה עושה וכפי שקודמיו בתפקיד עשו לא אחת.
כבוד הנשיא, עשה טובה למען כבוד מוסד הנשיאות למען כבודך האישי ולמען השכל הישר: אל תתנהג כאחרון הפוליטיקאים, שמור על כבודך, שמור על ממלכתיותך ובעיקר שמור על נייטרליות (נטייה כלפי ימין אני בוודאי לא מצפה ממך למרות עברך הליכודי,) מינימאלית, האמן לי אתה תצטרך את זה בהמשך דרכך כאשר בטעות ובתום לב תתבטא פעם אחת כנגד אלה שאותם אתה מנסה לרצות היום, ואז לשיטתם כל הזכויות שלך מהעבר לא יעמדו לעזרך. ואז תגלה להפתעתך כי גם אנחנו, תומכיך הטבעיים, כבר לא נהיה שם לצידך. על זה אמרו חז"ל "סוף מעשה במחשבה תחילה".