אף כי לא נשפכה טיפת דם - למזלנו ולרווחתנו - באולמות הכדורסל, שבהם ניטשו זה מכבר מאבקי הדרבי התל-אביבי יוקדי השנאה, טירופם של חלק מאוהדיהן של שתי הקבוצות חצה את הקו האדום. אדום כדם.
אין דם צהוב. דם המכבים (לרבות דמה של "מ-כ-ב-י") אף הוא אדום. השנאה התהומית של אוהדיהן המושבעים של שתי קבוצות הכדורסל, זו של הפועל תל-אביב וזו של מכבי תל-אביב, אלה את אלה אינה שנאת דם, כי ירצו או ימאנו - אלה ואלה הם אחים בדם. הדם האחד, היחיד והבלעדי - הדם הזורם בעורקיהם.
השנאה התהומית (תאומית?) הזו, שבה מקפידים השונאים לשנוא את הזולת לא על שום תכונה באישיותו אלא על עצם השתייכותו למועדון יריב, היא המסוכנת שבשנאות, כי היא אינה תלויה בדבר ומשום כך כל דבר עלול להניע את השונאים למעשים אסורים, הרי אסון.
זה לא המקום לדון בשורשי השנאה, במניעיה ובגורמיה, אלא בהכרח לבער את הנגע הממאיר שלה.
זה לא המקום - גם אם זה הזמן, ואכן זה הזמן! - להטיף להימנעות ממנה. זה המקום לתבוע הענשה חסרת תקדים בחומרתה את מפרי הסדר ופורעי החוק באולמות הכדורסל וביציעי האצטדיונים. זה המקום לתבוע מהמשטרה לנהוג בקלה כבחמורה. בזבוב - כבפיל. בדג הרקק המצ'וקמק - כבאימתני שבלווייתנים. בראשן הדו-תאי כבאריה שבכרישים.
זה לא הזמן לשיעור באזרחות או, לחלופין, לשעת מחנך. זו שעה לגביית מחיר, גבוה עד קצה גבול הסבירות ועד למיצוי מה שמותר בפירוש המחמיר ביותר של דיני העונשין על כל פעולה של בריונות בכלל ואלימות בפרט.
צריך להיקבע תעריף ידוע לכל של סוגי האלימות השונים, החל בניבול פה וכלה במעשים אשר הדעת אינה סובלת אותם, אינה מעלה על עצמה את עצם היתכנותם, קל וחומר לא את אמירתם במפורש.
על המשטרה לדכא בכוח רב, ועדיין סביר, את התנהלותם הפושעת של אספסופי "האוהדים" שזה מכבר אינם מתי מעט ("קומץ") אלא ערב הולך ורב של בני בליעל וחומץ.
דמו של איש אינו חסין מפני דקירתו, חלילה, של חוד הסכין. מאיבר כל שהוא של מי שיידקר, חלילה, ביום מן הימים במגרשים הרעים והמכוערים שלנו, לא ישתות דם שצבעו אינו אדום.
שנאת הדם הנפסדת והקטלנית שהחלה להישנא במקומותינו במהלכה ובעיצומה של סדרת הגמר-סל בין שני המחנות התל-אביביים היתה רחוקה אף כפסע מהישמטותה כל רסן ומהיהפכותה מיריבות בין-מועדונית נוקבת וממאבק ספורטיבי חריף למלחמה.
בסיום הצורם של מה שאולי למרות הכל תיזכר כגדולה וביפה שבעונות שידע הכדורסל הישראלי מאז ומעודו, היינו קרובים יותר מאשר אי פעם בעבר לשפיכות דמים באולמות הכדורסל. הקרבה המסוכנת הזו צריכה לא רק להדאיג כל מי שהספורט בישראל יקר לו אלא כל מי שמבין - ולכן מזדעזע ונחרד - שהשונאים לא רק חצו קו אדום בשנאתם המחפירה והאומללה, אלא שבהעדר תגובה מתחייבת, הולמת ובעיקר - מהירה, עדיין מסתובבים בינינו בתחושה שהם לא חצו כל גבול והרע מכול עדיין לפניהם, כלומר, לפנינו. אלוהים ( פיני?) ישמור!!!