כתבה נרחבת ב"הארץ" כלכלה ["מודל החיקוי הניו-זילנדי של נתניהו, מאת יורם גביזון, 11 יולי 2004] הביאה לקוראי העיתון ראיון עם רוג'ר דאגלס, לשעבר שר האוצר בממשלת ניו-זילנד, אשר התפרסם בזכות הרפורמה הכלכלית המסיבית שניהל בארצו בשנות השמונים, על רקע משבר כלכלי חריף שפקד את המדינה.
משנתו של דאגלס מהווה כיום, עשרים שנה אחרי, מודל לחיקוי לבנימין נתניהו, בבואו לבנות את התמיכה במדיניותו הכלכלית ואת התימוכין המוסרי למשנתו וצעדיו. ואכן, כאשר מובא מודל אשר הצליח במדינה אחרת קשה מאד להתמודד עם אותה הצלחה מוכחת.
בראיון עמו מתאר דאגלס את המציאות הכלכלית, שהגיעה עד כדי גיחוך, אתה התמודדו אזרחי המדינה בתחילת שנות השמונים. אותה מציאות, לפני עשרים שנה, הייתה דומה, במרכיבים שונים, למתרחש בישראל בשנה הרביעית של המאה ה-21. כדוגמא הוא מביא את הרכבת בניו-זילנד, אשר העסיקה 20,000 עובדים בשעה שהצורך האמיתי בה עמד על לא יותר מ-4,500 עובדים ועל כן מחירי ההובלה ברכבת היו מופקעים ובלתי-תחרותיים.
הצעדים שננקטו אז כללו, בין השאר, ניוד המטבע ודה-רגולציה של המערכת הבנקאית, ביטול הסובסידיה לחקלאים והסרת המכסים, ביטול רשיונות היבוא, ביטול חובת ההתאגדות באיגוד המקצועי, תאגוד חברות ממשלתיות והפרטתן.
דאגלס מתאר גם את מדיניות המיסוי שבמרכזה עמדה התפישה של הפחתת רמת המיסוי עד כמה שניתן וכן את הרפורמה בנמלי הים - אך גם את הכישלון בהפרטת השירותים הציבוריים החיוניים: בריאות, רווחה וחינוך.
דאגלס מתאר גם את האסטרטגיה והטקטיקה של "ניהול רפורמות" - מהר, רחב וקשוח. כל דרך אחרת נידונה לכישלון.
אכן - תפישתו של נתניהו את הכלכלה הישראלית שומה במלואה לתפיסתו של דאגלס ועל כן הוא משתמש ב"מודל לחיקוי" זה. רבים בארץ מאמינים, ובצדק, כי הדרך העקרונית בה פועל נתניהו היא, ככל הנראה, הדרך הנכונה - אם כי מחייבת כמה "שיפוצים" ו"תיקונים" בעיקר בתחום החברתי. אין ספק שלו הייתה מושקעת חשיבה יותר יצירתית בתהליך הרפורמות של נתניהו, בעיקר לאותם היבטים - נראה כי הייתה מתייצבת "חומת קונצנזוס" סביב המדיניות הכלכלית נוסח נתניהו.
אולם אין בכוונת מאמר זה לחזור על מה שכבר נכתב ב"הארץ" - אלא להצביע על עוד פן בדבריו של דאגלס, אשר אינו מיושם על-ידי נתניהו וממשלת שרון כלל וכלל.
גביזון כותב כי "דאגלס מציין שאחת הרפורמות המשמעותיות שביצעה ניו-זילנד בתקופת כהונתו הייתה שינוי יסודי בדרך ההתנהלות של המגזר הציבורי".
הנה כמה אלמנטים ברפורמה זו, אליבא דאגלס: "השינוי המהותי הראשון היה מעבר לניהול התקציב על בסיס צבירה במקום על בסיס מזומן [המקובל עדיין בישראל]... חשבונאות זו מאפשרת להעריך בצורה טובה יותר את מצבה הפיננסי של המדינה... ניו-זילנד הייתה גם אחת המדינות הבודדות שבה משרד חייב לשלם מתקציבו היטל על השקעות המדינה במשרד, כולל ריבית...
החלק השני החשוב יותר, היא הרפורמה בניהול כ"א במגזר הציבורי. חוקקנו חוק שעל-פיו כל התפקידים הבכירים במשרד - למעט השר, נבחרים במכרז לתקופה של חמש שנים. המנכ"ל הוא המעסיק של העובדים במשרדו באמצעות תקציב שהועמד לרשותו, ובסמכותו למנות, לפטר ולקדם. היות שהמועמדים נבחרים לתקופות קצובות הם זוכים לשכר גבוה משמעותית מהשכר לו זכו בעבר, ובמענקים אלו הם עומדים ביעדים שנקבעו להם..."
אכן, ניו-זילנד הקטנה הייתה "החלוצה לפני המחנה" העולמי ברפורמות במינהל הציבורי כחלק אינטגרלי מתהליך ההבראה הכלכלית. הרפורמות שהונהגו בה היו האגרסיביות והשאפתניות ביותר בקנה מידה בינלאומי והן מהוות עד היום מודל לחיקוי לכל הממשלות המודרניות.
הרפורמות כללו ארבע המרכיבים מרכזיים: הפרטה ומעבר להתנהגות בסקטור הציבורי על-פי דגם חברות פרטיות; 'חוזי-ביצוע' כבסיס לתפישת הניהול; ביזור סמכויות למנכלי"ם ולמנהלים תמורת מדידת הביצוע של תפקודם; תקצוב על-פי תפוקות והטמעת טכניקות של תכנון אסטרטגי בכל שדרת המנהל הציבורי.
אף אחת מהרפורמות שצוינו על-ידי דאגלס במינהל הציבורי לא מיושמות בישראל, אלא ב"מטרות -נקודה" ועל כן גם בדרך-כלל נכשלות.
נתניהו מתעלם מאותו חלק מהותי ביותר בתפישתו של דאגלס. המנהל הציבורי הישראלי ממשיך להתנהג על-פי דפוסים מלפני עשרים שנה ואף יותר. לאורך זמן לא ניתן להטמיע כלכלה מודרנית במדינה בה המינהל הציבורי "תקוע" בעבר.
נתניהו וצוותו חייבים לאמץ את הרפורמות הניו-זילנדיות במגזר הציבורי ולפעול לקידומם ולעצור את הכישלון הפוליטי והמינהלי המתמשך של חוסר שנוי במינהל הציבורי הישראלי.