מעשה בילד, ילד טוב. בן תשע הילד (כמעט), והוא תלמיד טוב (ומעלה)... ילד רגיל ונחמד ועיניו גדולות ויפות עד מאוד.
הלך הילד לבית הספר לבוש בחולצה לבנה כדי לחגוג עם שאר הילדים את אחד הרגלים, הוא חג השבועות. הילד צפה עם שאר התלמידים בהופעת בני כיתה ו'. ישב על ספסל וחבריו סביבו, עולזים כמותו, נרגשים כמוהו.
הטקס החל ואז חשקה נפשו של אחד הילדים "להשתעשע" בלהציק לילד שעיניו גדולות ויפות. בעידוד חבריו לספסל, משך וצבט בכתפו של הילד מדי פעם. כך עשה, חזר ושנה, ולא נענה לבקשות הילד כי יחדל ממעשיו המציקים. נהפוך הוא, ככל שהתחנן הילד בעל העיניים הגדולות על נפשו, כך גברו ניסיונותיו של המציק להטריד ולדחוק בילד, ושאר הילדים מגחכים מאחור בתמיכה מובהקת ובלתי מוסברת במעשיו הנלוזים של המציק; כנראה שזהו טבעו של עולם הילדים.
הילד חיפש בעיניו את המורה כדי שתושיעו, אך לא מצאה. רצה להתרכז בהופעה שעל הבמה, אך הביט כה וכה והבחין בצחוק חבריו היושבים על הספסל שמאחור ובלעגם. נעלב בנשמתו וביקש פעם נוספת ואחרונה מחברו כי יפסיק לדחוק בו, אך הלה התעלם והיתמם, צחק והמשיך בהצקותיו, שגברו והלכו, השפילו והלכו, הכאיבו והלכו.
הילד שמע את לחשי הילדים המצחקקים וחש כיצד הוא הופך מוקד ללעג ולבוז, ובעוד כמעט דקה ינהגו בו כבשק חבטות כללי.
גם חגית, הילדה אותה הוא אוהב, השתתפה בלעג הקבוצתי.
סב הילד על מקומו במהירות ונשך בכתפו של המטריד עד כי נראו שיניו חרוטות בעורו ובכי תמרורים פרץ מגרונו של המציק.
נזעקה המורה למקום והילד נענש על נשיכתו, "מעשה חיה ולא בן אדם", כנכתב במכתב הנזיפה. נשלח הילד לביתו על מעשהו, שאין בית הספר מסכים לו, "מעשה אלימות ברברי", כפי שהוגדר במסמך.
הילד בכה לאמו ועיניו הגדולות היו עצובות, עצובות עד מאוד; "הוא התחיל, ביקשתי שיפסיק..."
הקשיבה האם לבנה ורצתה להגיד לו כי נכון עשה שהשיב לילד על גמולו, כי טוב עשה שהפסיק את ההתעללות בו בזמן הנכון בעודה באיבה, כי טוב עשה על כי לא נשאר חייב. ידעה האם כי ילדים הם לפעמים אכזרים מאוד, אף יותר מהמבוגרים שהכירה. זכרה האם את ילדותה היא ואת התעללות הילדים בחלשים, התעללות קשה. נזכרה באבנר הקטן שחבריו למשחקים האכילוהו חצץ וחול על שום שהיה חלש ומנודה. גם את זכריה השמן זכרה, כיצד עלבו בו הילדים והורידו את מכנסיו בחצר בית הספר עד כי היה נס מהמקום בבכי.
"בני לא יהיה ללעג" חשבה, "אם לא היה משיב לחברו בנשיכה, היה נתפס בחולשתו ואז הייתה ידם של הילדים משגת ונוגסת בו עוד ועוד, והסוף מי ישורנו..."
לא ידעה האם מה להגיד לבנה, וגם לא אמרה דבר, אך בסתר ליבה שמחה על שידע להגן על עצמו ועל עמידתו האיתנה.