הערכתי מאוד את רב-אלוף שאול מופז. הוא ניסה לעשות בצה"ל את המתחייב - רפורמה לפני שצבאנו יגיע לרמות בלתי-סבירות של אי-תפקוד, שיסכנו את עצם קיומנו. הרבה גופים ואנשים פעלו לסכל את הרפורמות, שתכנן מופז. בראשם - הקצונה הבכירה, שהרפורמות סיכנו את האינטרסים שלה.
כשהייתי ילד הקסים אותי ערך מסוים ב"אנציקלופדיה עברית", שהייתה אז אופרה בלתי גמורה - אלפנטיאזיס. המחלה גורמת להתנפחות הרגליים (עד לממדים "פיליים"), וככל שהרגל גדולה יותר, כן יתקשו החולים לעמוד. כך נראה לי צה"ל: גדול, מסורבל, קרנפי וחולה. ובינינו - רובנו מכירים את צה"ל היטב. שירתנו בו, הכרנו את הקצונה ואת הנגדים. הם היו אתנו. רובנו יודעים את האמת, שצה"ל הנו במצב קשה, ויתקשה לצאת ממנו, אך איננו מוכנים להודות בכך - גם מפני שצה"ל הוא, כנראה, המכנה המשותף האחרון, שנותר לנו.
מאז מלחמת ההתשה בסוף שנות השישים אני מתריע - כמו קול קורא במדבר - על איפוס יכולתו של צה"ל. כל קריאה למילואים הזכירה לי זאת. כל תרגיל הראה, שאיני טועה. כל שמ"פ בביטחון השוטף היה עבורי תרגיל אינטלקטואלי - מה דפוק פה? הצפירה בצוהרי יום הכיפורים תשל"ד הפתיעה אותי, אך לא תבוסתנו במלחמה. מאז גיוסי לצה"ל הייתה לי ברורה דהירת צה"ל בכיוון מסוכן, ללא כל בלמים. אחרי מלחמת יום הכיפורים המשיך צה"ל באותו כיוון מסוכן, כמעט ללא בקרה, תוך שהוא מדלדל את תקציב המדינה - כאילו הצבא הוא חזות הכל.
הבעיה הנה לא רק מבצעית, אלא גם מוסרית. ערכים חשובים בלחימה נזנחו, ואיני מתייחס רק להפקרות של שליחת חיילים למשימות בלתי אפשריות, או למשימות שהוכנו ברישול, אלא גם לאי-חילוץ נפגעים תחת אש.
רגע לפני הדרדור לתהום החל רא"ל מופז ברפורמות שלו, ורובן נעצרו על-ידי פרוץ המהומות באוקטובר 2000.
לכאורה, ניצחנו את הפלשתינים. אלא שצדק אבי ריכטר, ראש השב"כ, שאמר ב"כנס הרצליה" האחרון, שמערכת הביטחון (כולל הארגון, שהוא עומד בראשו) לא הצליחה לתת לאזרחי ישראל את הביטחון הנדרש. היו כמה הישגים ניכרים בלוחמה בטרור, שרובם היו, יש להודות, תחת הנהגתו של ראש הממשלה אריאל שרון. הגדול בהם היה מבצע "חומת מגן", שהצליח לעשות צעד גדול באיון (מלשון אין) הרשות הפלשתינית - למרות שכל המומחים הצביעו, שיהיה מסוכן להיכנס לשטחי A ולשטחי B. "מומחים" טענו, שהכניסה לשטחים הללו תעלה בדם רב. "חומת מגן" הכזיבם.
אותם "מומחים" מלווים את ביטחון ישראל שנים רבות, ואף הונצחו במערכוני להקת "הגשש החיוור". אלא ששלישיית "הגשש החיוור" חדלה להופיע, וה"מומחים" כביכול לביטחון ממשיכים לברבר ללא הרף (חלקם בחסות דרגותיהם הבכירות), ובאחרונה גם קיבלו הסמכה-חסות של בג"צ בפסק דינו בעניין הגדר.
הגדר - מה שהיה הוא שיהיה
הקמת הגדר הנה טרגדיה קולוסאלית, שמערכת הביטחון גוררת את המדינה אליה. קדם לגדר האומללה קו בר-לב, שמבקריו אמרו עליו (ויש שמועות, שאחד מהם היה אלוף אריאל שרון), שיהיה בית-הקברות של עם ישראל. קבלנים התעשרו, וקצינים בכירים, שפיקחו על הקמת קו בר-לב, לא חסרו, כנראה.
מיליונים של עם ישראל ירדו אז לטמיון. נוכחנו בזה תוך זמן קצר - עד הקרשנדו של מלחמת יום הכיפורים. גם הקווים, שהוקמו בדרום לבנון לא הועילו כלל. בסיכומו של דבר, הם סטו מהתורה, שעליה גדל צה"ל - לצאת מן הגדר.
מה שהיה הוא שיהיה
קו בר-לב הנורא לא עצר את הקומנדו המצרי במלחמת ההתשה, ונפרץ בקלות במלחמת יום הכיפורים. בדבר אחד הוא הצליח מאוד - בביצור חומת השאננות הישראלית. לבסוף הראו לנו המצרים, כי באמצעי די פשוט (זרנוקי-מים) הם פרצו את הסוללות, וצלחו בקלות ניכרת מזרחה - באבדות ספורות בלבד. אזי איבד הפיקוד הישראלי את רגליו ואת ידיו, והפקיר את אנשי המעוזים לנפשם (השיא היה בהפקרת אנשי מעוז המזח, שעליו פיקד סגן בשירות חובה, לשיקול-דעת מפקדו - בפקודה ישירה, שקיבל היישר משר הביטחון).
והכרנו כבר את איומי ה"מומחים" לביטחון - אם יעזו, נראה להם... הצחקתם את שיח' נסראללה. הוא מכיר לפני ולפנים את כל המילון המפחיד של ה"מומחים" הישראליים, ויודע, כנראה, שלנמר של נייר אין שיניים כלל; או כמו שנאמר, כלב נובח אינו נושך.
ברור לי, כמאמר המשורר, כמו שתיים ושתיים, שהמחבלים ימצאו דרך לעקוף את הגדר. זה נעשה במלחמת ההתשה בבקעת הירדן, ונשנה בגבול לבנון. העקיפה תהיה באמצעות טכנולוגיה (עיינו ערך קסאם), או באמצעות החורים הבלתי-נמנעים בגדר. ה"מומחים" לביטחון הכינו מלכודת, שאם תיסגר, יישארו אלפי יהודים מחוצה לה עד שיגורשו מבתיהם בפקודת ממשלה יהודית. עכשיו מתנהל מכרז על תפקיד השותף לגירושם (בשפה נקייה קוראים לזה, "שיחות להרחבת הקואליציה"). אם לא תיסגר מלכודת הגדר, הרי יצטרכו מאות ימי ביטחון שוטף של חיילי חובה, של אנשי משמר הגבול ושל חיילי מילואים לסתום את הפרצות הללו, שאחת מהן היא כביש 1, המוליך מתל-אביב לירושלים.
בזבוז הכספים, הנדרשים להקמת הגדר (ולתכנונה השערורייתי), תרם כבר הרבה מיליוני שקלים לביקוש המצרפי ועוד ידו נטויה. אלא שכלכלני האוצר אינם חסידים של כלכלה קיינסנית של הרחבת הביקוש כפתרון ליציאה ממיתון. לבסוף עוד כמה מיקירי המשטר יעברו למעמד של מיליונרים. בעוד כמה שנים ייתפסו עוד כמה מנהלים בכירים במינהל ההרכשה (מנה"ר) במשרד הביטחון, שנתנו ידם לרמאויות, והם יסגירו כמה קצינים, ששיתפו עמם פעולה. זה ריטואל קבוע, שאנחנו מכירים אותו מזמן. עיינו ערך רמי דותן, אך לא רק הוא.
הגדר - כמו קו בר-לב - יוצרת אשליה של ביטחון. בחסותה ניתן לעשות כל שטות אפשרית - עד שתקרוס, חס וחלילה, כקודמתה.
שטות כזו הנה הכניעה ללחץ אמריקני-מצרי משולב לחמש את ה"שוטרים" הפלשתיניים - רק באקדחים, אמנם. עוד לא הייתה כטיפשות המדינית לייבא ארצה מחבלים חמושים. על הטעות האיומה קיבלו שני ישראלים פרס נובל עם שותפם יאסר ערפאת. הגד מי שותפך, ואגיד מי אתה...
גם אריאל שרון היה במוחים נגד ייבוא ה"שוטרים" תחת הסיסמה, "אל תיתנו להם רובים!" עכשיו הוא נכנע, ונותן ל"שוטרים" הפלשתינאיים אישור לשאת אקדחים. נכון - רק לטובים שבהם. על מי עובדים? הרי אין ביניהם טובים. יש רעים ויש רעים מאוד. מרגיעים אותנו, שהצעד הפיך, וניתן לאסוף את הנשק תוך שבוע. אם זה לא היה מסוכן ומבהיל, הייתי צוחק.
כעשר שנים מנסה ממשלת ישראל להשתלט על ה"שוטרים", שערפאת ייבא בהסכמתה ארצה, ללא הועיל. מנגנוני הביטחון הפלשתיניים לא נהיו כוח לאכיפת חוק (איזה חוק שורר במדינת השודדים?!), אלא הפכו, כצפוי, לחממה לטרור. באחרונה שמענו כיצד "שוטר" כזה השליך רימון לתא בבית-כלא פלשתיני.
בינתיים החלו "שוטרי" ערפאת להתאמן, ולא רק ביריחו - כפי שנמסר תחילה - אלא גם בטולכרם וברמאללה ויתרחבו גם לערים אחרות (חדשות מחלקה ראשונה, 7 באוגוסט 2004). גל ברגר דיווח, כי "שר הביטחון, שאול מופז, אישר השבוע לאפשר לשוטרים הפלשתינים לחזור ולשאת נשק בשטחים ..." והוא הרגיע, "החזרת הנשק תיעשה בהדרגה ועל-פי רשימות שמיות אשר יגובשו בשב"כ. במערכת הביטחון אומרים כי המטרה היא לחזק את הכוחות החיוביים ברשות ולסייע לה להתמודד עם גילויי האנרכיה".
בפרק הסיום של הסרט הנהדר "בוקר טוב, ויאטנם", אומר הקריין השערורייתי בהקלטה, שהשאיר לחבריו עם עוזבו את ויאטנם, כי בעזרת הצבא, שהביא לנו הישגים כה רבים ב... נוכל להמשיך. עכשיו נרגעתי, כשנודעו לי המטרות של החזרת האקדחים, אני בטוח, שמה שהיה הוא שיהיה... רק המחיר יאמיר.