שמעון פרס בן 81 ולרגל האירוע בחרתי לבחון את הערכותיו המדיניות של מי שמתואר על-ידי רבים מחסידיו השוטים כמו-גם חלק מיריביו כמדינאי בעל שיעור קומה, איש חזון ונכס לאומי.
נכון, פרס היה אחד מבין שורה מצומצמת של אנשים (ולא כפי שרבים טוענים כאילו הכל רשום על שמו של פרס בלבד) שדאגו להשגת ידע וחומרים הקשורים לבניית הכור הגרעיני בדימונה. נכון, שפרס היה יחד עם אחרים מבין ראשוני המיישבים הגדולים של שטחי יש"ע. אך אדריכל הסכם אוסלו ייזכר בתודעתנו לעד כאביו מולידו של אחד ההסכמים המדיניים העונים בהחלט להגדרה של 'מצעדי האיוולת הגדולים ביותר של המאה העשרים'.
תמימותו ואף טיפשותו של האיש המיטו על מדינת ישראל אסון שעד היום היא לא יודעת כיצד להתמודד איתו. אלף הרוגים עשרות אלפי פצועים יש לזקוף לפרס ולפודל ביילין. אבל לא על ההסכם באתי לדבר אלא על אחד התחומים שבגינן יצא שמו של פרס לתהילת עולם: כישרונו יוצא הדופן כמי שמבין את המערכת הבינלאומית ואף היותו אדם החוזה את ההתפתחויות העתידיות.
לא אחזור על ספרו השמאלצי 'מזרח תיכון חדש' שכל שורה בו היא בדיחה בפני עצמה. אציין דווקא אירועים קצת פחות מוכרים. עם מותו של נשיא סוריה חאפז אל-אסד ומינוי בנו בשאר אל-אסד כיורשו יצא פרס בהכרזה כי סוף סוף לסוריה יהיה מנהיג מהעידן החדש. רופא עיניים רחמן, בקי ברזי האינטרנט. עברו חלפו להן שנים בודדות ואותו 'ילד פלא' נתפס היום כאיש מוזר, אכזרי ואף מסוכן. אבל מי כבר זוכר את הערכותיו של פרס.
רוצים עוד דוגמא, בבקשה. היה זה שמעון בכבודו ובעצמו בקולו שלו שאמר ערב המיסה השנתית של שנת 2002 המתקיימת בכנסיית המולד בבית לחם כי סירובה של ממשלת ישראל לאפשר לערפאת להגיע ולהשתתף במיסה ולהשאיר אותו תקוע במוקטעה תגרום לפגיעה תדמיתית קשה ביותר למדינת ישראל.
עברו להם שנתיים ימים ושוב מתברר כי דבריו היו בחזקת 'קשקוש מוחלט'. דוגמא שלישית, כבקשתכם: כולנו זוכרים את חיסול אחמד יאסין, הארכי רוצח ומנהיגה הרוחני של ארגון הטרור חמאס. מיד לאחר חיסולו של יאסין כבר נשמע קולו העצוב מה של פרס ובו הוא מתרה בנו כי מעשה זה יעלה לנו ביוקר, וכי העולם הערבי לא יעבור על-כך לסדר היום. ובכן נחזור למציאות. אומנם הפיגועים לא פסקו, אבל לדעת כל גורמי הביטחון אותם פיגועים היו מתבצעים גם אם ישראל לא הייתה מחסלת את יאסין, אז היכן הם אותם חזיונות 'גוג ומגוג' של דם ואש ותימרות עשן.
נדמה לי כי הם נשארו במוחו הקודח של פרס. נמשיך עם הדוגמאות. זוכרים כי לפני כמעט שלוש שנים ממשלת ישראל החליטה על סגירת האוריינט האוס. אוי כמה פחד וכמה פאניקה היו בנבואותיו של פרס. האיש דיבר על פגיעה קשה ביחסינו עם מדינות העולם ובעצם על מה לא, ובמציאות מה קרה: שום דבר שלא היה קורה גם לולא הסגירה. ועוד לא הזכרתי את המחאות הקולניות שלו כנגד הפצצת הכור בעיראק ועוד כל מיני 'נבואות קטנות' בעיקר בתחום הפוליטי ("התרגיל המסריח") שכמובן לא התקיימו.
ובכן מה המסקנה, אתם שואלים. פשוט מאוד. ראשית, פרס בוחן ובודק כל דבר מתוך האינטרסים האישיים שלו, אין אצלו כמעט ראיה 'אובייקטיבית' או שאיפה לראיה מעין זו. שנית, אדם שרשומות על שמו כל-כך הרבה תבוסות והוא עדיין נמצא בתפקידי מפתח בפוליטיקה הישראלית מהווה הוכחה על הרמה הירודה של המערכת הפוליטית ובמיוחד על רמתה של מפלגת העבודה. שלישית, במדינות מתוקנות אדם בגילו של פרס, 82 עד מאה ועשרים, כבר מזמן היה פורש מרצונו או מופרש, מהחיים הפוליטיים-ציבוריים.
מכל הדמוקרטיות בעולם רק במדינת ישראל מודל 2004 עומדים בראש שלוש המפלגות הגדולות (ליכוד, עבודה ושינוי) אנשים שעברו זה מכבר את גיל הפנסיה (שרון בן 76 ולפיד בן 74). אמר מי שאמר כי במצב הזה אנחנו יותר בריה"מ מבריה"מ. ממש כמו אותן תמונות מהפוליטבירו של בריה"מ בתקופתו של ברז'נייב 'הצעיר הנצחי'. וכל זה היה, סתם חומר למחשבה. אתה הבנת את זה ברוך...
_________________
כותבת המאמר הנו חבר מועצת עיריית ירושלים.