רגע לפני שדוברי המאבקים החברתיים יאשימו את שר האוצר שהוא הבמאי האמיתי של סרט העירום בכיכובה של ויקי כנפו אני ממליץ להם: היזהרו מדמגוגיה. לפחות בעניין הזה, הפוליטיקאים טובים יותר מכם והתוצאה שלה תהיה אחת: הפצועים האמיתיים יישארו במצבם הקשה.
המאמר הבא אינו על העוני אלא על "כלי העבודה של דובריו ודבריו".
שני ביטויים זרק השר אברהם פורז בנאום הדיאטה שלו שלשום. האחד זה "אין רעבים בישראל - ואם כן אז זה רק משום שהם בדיאטה", והשני "במאבק החברתי יש הרבה דמגוגיה".
השר פורז, בצדק או שלא בצדק מותקף מאז ללא הרף. אי אפשר להתעלם מהעובדה שלשר רקורד די רציני ואין בעברו יותר מדי פליטות פה אוויליות. אז גם אם מדובר כאן בפליטת פה אווילית אני סבור שיהיה זה לא נכון להתעלם מדיון מקצועי אמיתי לפחות בטענתו שבמאבק הציבורי בנושא עוני יש קורטוב של דמגוגיה...
נכון, יש דעה הגורסת שבכל מה שקשור לעוני ומצוקה אין כזה דבר "דמגוגיה" ובכל מקרה זה לא פוליטקלי קורקט להתבטא כנגדו. אם תרצו בלשון הרחוב - "כשאין אוכל אז 'הכל אוכל'". אכן, אם אדם הגיע למצב שבו נאלץ לפתוח את המקרר שלו לפני מצלמת טלוויזיה והראה כי המקרר ריק, אין זה משנה כלל וכלל אם רגע לפני שהופעלו מצלמות הטלוויזיה שלף מישהו, מסיבותיו הוא, מהמקרר את הגבינות, הירקות ואת שקית החלב כדי לשוות למקרר מראה ריק במיוחד. בכל מקרה יש כאן בעיה אמיתית.
אני מודה, כשקראתי בידיעות אחרונות את מכתבה, המלוטש והמהוקצע יש לומר, של הילדה אור רם בת ה-14 שכתבה לשר ש"אני רעבה" ניסיתי בהתחלה להבין מהכתבה למה? למה היא רעבה?
אחר כך כעסתי על עצמי. הרי באמת מה זה משנה למה? אם היא הגיעה למצב שנאלצה לחשוף את סיפורה האישי לפני הכתב, אז יש כאן בעיה אמיתית ולא חשובה הסיבה. ולו, למשל, היתה זו שחקנית - האם אין רעבות אחרות שהיא מדברת מגרונן?
אולם יש לדעתי גם צד שני למטבע: אני נזכר בכתבת של הערוץ הראשון שזכתה לפני כשנה לביקורות קשות על כתבה שסיפרה את סיפורה של אם לשלושה, שהגיעה לדבריה לפת לחם ועוד מנסים לעקל לה רכוש מביתה. מישהו גילה שאין מדובר כאן בסיפור חברתי אוטנטי אלא סיפור על פשיטת רגל של אשת עסקים שבבעלותה מספר משאיות. תגובת הכתבת לגילוי הייתה: "אז מה? אז מה אם הסיפור הזה לא אוטנטי. יש מאות סיפורים אוטנטיים אחרים והסיפור שלה דומה לשלהם. למה להיטפל לפרטים קטנים.
האם אכן אלו פרטים קטנים? זמן קצר אחר-כך ובלי כל קשר למקרה הספציפי הזה, ואולי כן, היא איבדה את משרתה.
זו כמובן לא הייתה הפעם הראשונה שלתוך המאבק החברתי הצודק הוכנס קורטוב של דמגוגיה ומידע מפוברק (תחקיר על כך פורסם לפני כשנה ב"עין השביעית"). מן הסיפור העיתונאי מושמטים "הפרטים הקטנים": הנכה על כיסא גלגלים בעצם מסוגל ללכת; הצועד מאות קילומטרים עשה את רוב הדרך בטרמפים; האם החד-הורית בעצם לא ממש חד-הורית; המובטל לא ממש מובטל וחסר הבית אוחז לפחות שני בתים (אבל לא על שמו כמובן) והמנהיג החברתי האוטנטי שנתמך על-ידי גוף פוליטי.
אבל למה להיות קטנוני. הרי הכל מסכימים שיש בעיות ובעיות חמורות אצלנו במדינה?
התשובה היא שאין ואקום. גם לא במאבק החברתי. הפוליטיקאים בצד השני של המתרס, טובים בדמגוגיה יותר מכל אחד אחר. יש להם חיישנים מצויינים לזהות דמגוגיה ולכן הם לא ייבהלו מהנתונים. הם פשוט ישיבו באותו מטבע מפוקפק. רוצים דמגוגיה? תקבלו דמגוגיה. אין לי ספק שלא ירחק היום ששר אוצר כאן במדינה יצא גם הוא להליכה רגלית כמחאה על העוני; ופורז יקרא לכתבים זריזים ויפתח את המקרר שלו לפני מצלמות הטלוויזיה וראש הממשלה ידווח שגם הוא כבר לא מקבל משכורת כבר חודשיים ואולי אף איזו חברת כנסת מתבגרת תצטלם בעירום כמחאה על המצב... כשאין אוכל 'הכל אוכל' - כבר אמרנו? ורק הרעב, שבאמת רעב ללחם וקצת בצל ליד, לא מבין כיצד יש דיבורים, הכרזות, הבטחות, כתבות עיתונאיות וכמובן גימיקים כמו חול אבל לו עדין אין מה לאכול.
לכן, לסיכום, אני אישית סבור, שככל שהמידע התקשורתי על העוני יהיה אמיתי, מדוייק, אוטנטי ונטול דמגוגיה, שיקולים פוליטיים או רעב לחשיפה תקשורתית, כך המאבק יהיה יעיל וישיג הישגים משמעותיים.
_______________________________
הכותב הינו יועץ ומרצה על תקשורת