במחנה המתנחלים וגם בליכוד דורשים משרון משאל עם, כמוצא מן המצוקות שלתוכן הכניס את העם ואת עצמו בתוכנית "ההינתקות" המטורפת שלו. אגב: בראיון ערב ראש השנה באחד מעיתוני הערב הוא הודה בפה מלא שהרעיון הזה נבע ממנו, וממנו בלבד, ולא זו בלבד שלא היה כל לחץ אמריקני, אלא שהאמריקנים התנגדו בתחילה, והוא היה צריך להשקיע מאמצים כדי לשכנעם.
כאן אפתח סוגריים כדי להזכיר, שגם הסכם אוסלו לא נכפה על ישראל מבחוץ. גם מחלת הרוח הזאת היא מתוצרת כחול-לבן. האמריקנים ידעו על שיחות שהתנהלו בוושינטון, פול גז בניוטרל, וכאשר בכל זאת הריחו שמשהו מתבשל בנורווגיה, שיקרו להם שאלה גישושים לא חשובים. וכך שיקרו בתחילה גם לראש הממשלה רבין. רק לאחר שהכל כבר היה מוסכם ומוגמר, העמידו את שר החוץ האמריקני, כריסטופר, בפני עובדה ואמרו לו: אתם מצטרפים וקוצרים את התהילה, או - העגלה תיסע בלעדיכם.
גם הסכם קמפ-דייוויד של מנחם בגין הפתיע את האמריקנים. הם לא ידעו שדיין נסע אל תוהמי והבטיח לו מראש - את הכל, ורק על הבסיס הזה הואיל סאדאת לבוא. האמריקנים האמינו לתומם, שישראל לעולם לא תוותר על ההתיישבות, שכן באותם הימים עדיין היה מקובל שזו "ציפור הנפש" שלנו, והם לא העלו על הדעת שניטוש את שדות התעופה שהקמנו, שהיו המלה האחרונה בתחום. הם התפלאו מאד לשמוע, שבגין שובר עוד פעם (ועוד בסיני!) שני לוחות, התיישבות וביטחון, שלרבים החליפו את הלוחות המקוריים.
גם באשר לגולן הופתעתי לקרוא שקיסינג'ר, אשר מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים נסע מכאן לדמשק הלוך וחזור, שוב ושוב, כדי להשיג הסכם "הפרדת כוחות", הסכם שבאורח בלתי נמנע היה כרוך - שוב - בנסיגתו של המנצח, ישראל, מקונייטרה למשל, הופתעתי לקרוא שלא קיסינג'ר לחץ עלינו, כי אם להיפך. הוא התלונן, שקיבל שלשול מהאוכל שם, וכן - שאסד מרתק אותו לכיסא כל פעם 3,4,5 שעות, עד כדי אי-יכולת להתפנות לשירותים, והוא כבר רוצה לשוב לארצות הברית ולוותר על הסיבובים המשגעים האלה. ממשלת ישראל היא שהתחננה לפניו לנסות שוב ושוב, וכל פעם הציעה ויתורים יותר גדולים.
והנה, גם את הקשה שבמכות - החרבת 25 קהילות יהודיות בארץ ישראל על-ידי ממשלה יהודית - אנחנו מנחיתים על עצמנו. שרון המציא את הכולירה הזאת, מכר אותה לאמריקנים, ועכשיו הוא טוען בציניות ל"לחץ אמריקני" כדי לאכוף את הקטסטרופה הזאת על עמו.
ומכאן בחזרה אל משאל-העם כניסיון לחלץ את עם ישראל מן המיצר.
אקדים ואומר שאין להתייחס כלל להצעה האובדנית, שהמשאל יוכרע ברוב רגיל, כלומר - שהערבים יתנו לשרון מראש יתרון של 20%. רק רשע מרושע יכול להציע הצעה כזאת, ורק אוויל גמור ייכנס למשחק עם קלפים מסומנים כאלה.
אני מבקש לנמק כאן את התנגדותי גם למשאל עם רוב מיוחד, רוב שיהיה בו כדי לנטרל את הקול הערבי, וזאת - לא מטעמים של גזענות, כי אם מפני שהקול הזה מונח בכיסו של ערפאת, ומי שאינו מאמין, ישאל נא את אחמד טיבי.
אפתח בהתנגדות עקרונית. בכמה מדינות באירופה ערכו משאלי עם, אם להצטרף לאיחוד האירופי או להסכם המטבע המכונה הסכם-מאסטריכט. לא ידוע לי, שאיזה שהוא עם נשאל על-ידי ממשלתו, אם להעביר חבלי ארץ לאויב מנוצח, חד-צדדית, ולהפוך את התושבים-האזרחים לפליטים בארצם. נראה לי, שיש נושאים שאינם ברי-משאל, מאחר ואפילו רוב של 100% אינו יכול להסמיך ממשלה לבצע מעשי רצח או לבטל את חרויות היסוד הדמוקרטיות או את הדמוקרטיה גופה, או לבטל את חופש הדת.
חובשי הכיפות במועצת יש"ע לא יעלו על הדעת לשאול את העם אם יש לאכוף אכילת חזיר. ולהבדיל: לא יעלה על הדעת לשאול את העם, אם לבטל את מס ההכנסה. ולו השיב העם בחיוב, וברוב מוחץ, האם המדינה היתה עומדת בזה?
נשאלת אפוא השאלה, האם שייך משאל עם לגבי מסירת חלקי מולדת לאויב, ו/או עקירה וגירוש של יהודים מארץ ישראל. והאם מותר לשסות את הרוב בקבוצה אחת מסויימת, שנבחרה להיות הקורבן, לנוחיותו של הרוב, וזאת אפילו אם נניח ש"ההינתקות" מיטיבה עם הרוב, דבר שאין לו שחר.
ובמילים אחרות: חמישה שטים בסירה והאוכל אזל. האם מותר לארבעה מהם לקיים משאל ולהחליט ברוב... לאכול את החמישי? האם עצם המחשבה הזאת אינה בלתי מוסרית בעליל? המשל הזה אינו תלוש מן המציאות, שהרי שרון ואולמרט ומריעיהם מציעים לתושבי ישראל לקנות שקט במחיר הריסת חיי חלק מאחיהם ואחיותיהם, שסומנו מראש. 21 קהילות ברצועה, ארבע בשומרון, וזו רק ההתחלה.
אהרון הכהן ערך לרגלי הר סיני משאל-עם וראה זה פלא - רוב מכריע הצביע בעד העגל! עשרה מרגלים מתוך שנים עשר ערכו משאל על "ארץ הבחירה", ושוב הפלא ופלא - העם כולו בחר בסירי הבשר של מצרים! שני הסיפורים נגמרו לא טוב, ומדוע? מפני שבנושאים כאלה לא שואלים את העם!
בעיני, ארץ ישראל אינה למכירה בשום תנאי ועל-פי שום רוב. שום רוב בעם אין לו סמכות לוותר על חלק מחלקי ארץ ישראל. ועל כן עצם הצגת שאלה כזו לעם מסמלת את קץ הציונות, ואם תרצו - זו הפרה חד-צדדית של הברית, בה הובטח לנו "לזרעך נתתי את הארץ הזאת". ואני אכן מצהיר בזאת חגיגית, ששום רוב, בכל משאל-עם שהוא, לא יחייב אותי בענין הזה, והחברים שלי, הדורשים כעת משאל-עם עושים שקר בנפשם, מפני שבעמקי ליבם גם הם יודעים שהם לא ימעלו בשליחותם ולא יקיימו החלטת-רוב כזאת, ומתוך הערכה אליהם אני אומר זאת.
אני מבין את המצוקה. המצב קשה מאד, והמשאל נראה כמוצא, כפתח חילוץ.
אולם, האם המהלך הטקטי הזה הוא הוגן? אנחנו תוקפים את שרון על כך, שהתחייב לקבל את החלטת משאל המתפקדים בתנועתו, וכשההחלטה הזאת לא התאימה לו, הוא השליך אותה לפח. אם אנחנו נפסיד במשאל, אם העם שוב יעדיף את עגל הזהב ואת סירי הבשר - האם נוכל לנהוג כמו שרון? על כרחנו נהיה מוכרחים לקבל את דין העגל ואת דין סירי הבשר.
יש כמובן אפשרות שיקרה נס: מיליון דלתות ומיליון לבבות ייפתחו בפנינו, ועם ישראל יתעלה על עצמו.
מה הסיכויים לכך? מי משחק בפיס כזה?
אני כשלעצמי מאמין, שהיה לנו סיכוי במשאל הזה, לו היינו מבקשים מן העם הכרעה אידיאולוגית בעד או נגד ארץ ישראל, בעד או נגד ארץ מולדת, בעד או נגד הציונות והביטוי העליון שלה - ההתיישבות, בעד או נגד אדמת הקודש. דא עקא, שמסרים לאומיים ו/או דתיים כאלה אי אפשר להשמיע היום, מפני שאצל רוב העם אין מי שישמע. ולכן אנחנו בורחים מן האמת הפנימית שלנו אל הנימוקים הביטחוניים, המדיניים, הדמוקרטיים. אנחנו עוסקים בטקטיקה, כי את האסטרטגיה - הנחלת ארץ ישראל בלבבות, הפסדנו.
לא אנחנו לא הצלחנו "להתנחל בלבבות": - את ארץ ישראל לא הנחלנו! ומדוע? מפני שכל שלושים ושבע השנים מאז מלחמת יש"ע תמיד עסקנו במיידי, בזמין, כיבינו שריפות, בנינו בקדחתנות יסודות פיסיים ולא התפנינו להניח את היסודות הרוחניים, הנפשיים, האידיאים, שהם הם המפעימים אותנו באמת.
אינני מאשים בכך אף אחד ספציפי, אני אשם בכך בדיוק כמו כל האחרים, אך העובדה קיימת שהיום - במשאל עם - אנחנו עומדים בפני שוקת אידיאולוגית שבורה. עם אילו נימוקים נתדפק על הדלתות? נבקש רחמים בנוסח "אחים לא מפקירים"? נאיים איום מתון בנוסח "ההינתקות קורעת את העם" או בנוסח קשה יותר - מלחמת אחים? נתנצח בנוסח "פרס לטרור"? ומי שינסה להעמיק יותר, ייכנס בהכרח לוויכוח האינסופי עם הדמגוגיה של הדמוגרפיה או עם שקר הקלת עול הביטחון, סימפוזיון שכבר נמשך 37 שנים, ועדיין כל צד דבק בעמדתו.
מה גם, שרוב התקשורת, המגוייסת מימים ימימה לימין הפלשתינים - תילחם בחירוף נפש בעד עגל הזהב, בעד סירי הבשר של מצרים ונגד נחלת אבותינו, ביטוי שאיש מאתנו לא יעז כלל להעלות על דל שפתיו, פן יחשבו אותו למשוגע העיר!
עלינו להפיל את שרון לפני שידרדר את העם, הארץ והמדינה לתוך אסון קיומי, אך לא משאל עם הוא הדרך!
עומדים אנחנו בפני שנה חדשה, ואני מתפלל ביחד עם כל העם שתבוא עלינו לטובה. ענייננו אינו אבוד, עד כדי כך שלא נותרו אלא פתרונות של ייאוש. אנחנו ננצח, אך במה? באמת שלנו. האמת תנצח, האמת - לא "האהבה", מושג רומנטי וסכריני המזכיר נצרות-שלא-מן-העולם הזה.
מי יתן, ויהיה בנו האומץ לומר את האמת שלנו - בקול רם וללא רתיעה, כפי שעשו זאת מנהיגים יהודיים גדולים בכל תולדות ישראל שהעזו - וגם ניצחו!
שנה טובה
וגמר חתימה טובה לכל עם ישראל, בכל רחבי ארץ ישראל