החלטת היועץ המשפטי "לפתוח בחקירה" נגד נדיה מטר על 'העלבת עובד ציבור' בשל הצעתה ליונתן בשיא, מעלה שאלה עקרונית: האם שימוש באנלוגיות הסטוריות בכלל, ובארועים הקשורים בשואה בפרט, לגיטימי ומתי. זו בחינה עקרונית שחייבת להעשות לפני בירור טענת "אמת דיברתי" במקרה מסויים.
נדיה מטר חשודה ב'העלבת עובד ציבור' בשל הצעתה ליונתן בשיא. חשד זה עבר לשלב תפירת התיק, לאחר שבתפירת תיק ההסתה נשברה המחט. יונתן בשיא הוא האיש שהתנדב להיות ר' מנהלת סל"ע - המינהלה שמשחקת את ה"תליין הטוב" בסיפור גירוש יהודי חבל עזה וצפון השומרון. תפקידה הוא לרשרש לנאחזים בביתם במזומנים מול העיניים, כדי שיעופו. מאהבה, כמובן.
במכתבה, מציעה נדיה לר' המינהלה לחסוך כספי ציבור ולא להמציא את הגלגל בענין גירוש יהודים. איך? - לקחת מכתב ששלח ועד הקהילה היהודית בברלין אל יהודי העיר ב-1942, וב-copy&paste מתאימים לחסוך בהוצאות הקלדה מיותרות. במכתב הנ"ל מפרט ועד יהודי ברלין את נוהל טרינספור יהודי העיר לפרוטקטוראט בוהמיה&מורביה. המכתב אכן מצמרר והניסיון לזעזע ב"הצעה" - ברור.
מאידך, גם הראש, הכוונות והמשימה שמניעות את היועץ לתפור חקירה, ברורים. בכלל, הרי ברור גם למה בא היועץ לתפקידו, למרות שלא מנומס לצרוח את זה בקולי קולות. ברור גם שאין כאן מקרה פרטי חריג, אלא אש שפושטת בשדה קוצים. כי הרי אין כוח בעולם שימנע אסוציאציה קשה להכרזה: "עד סוף 2005 לא יהיו יותר יהודים בחבל עזה". כך, החלטת היועץ מחייבת בחינת שאלות יסוד לגבי חירות הרוח, ביטוייה, גבולות טעם טוב בעת איום קיומי, וחלילה, הסתה. בחינה הכרחית, מכיוון שלא מדובר בביצה שלא נולדה בערב חג, אלא במשהו חי, חיוני ובוער. וזאת לפני הבחינה המשפטית, מכיוון שהמשפט אמור ליישם עקרונות חיים, מוסר, אמת וצדק, ולא להיפך.
אין עוררין על כך שה'הינתקות' ודרך אינוסה על ישראל שוברים חוט שידרה מוסרי וערכי בישראל. אין פלא לכן שהמילים והדימויים לגבי המיזם, לוהטים בהתאם. ברור גם שאין אפשרות להפריד בין מהות המיזם לבין תיאורו במילים, וקיטלוגו. כל מי שמוראות המיזם לא נותנים לו מנוח (ונראה שזה רוב ישראל) מנסה להבינו דרך אנלוגיות הסטוריות. להבין את הצדק שבו, את ההגיון שביישומו (הגיון מכל אספקט חיים שהוא: ביטחוני, מדיני, רוחני, כלכלי, חברתי וכו'), את המניעים שבעצם העלאתו, את הדמוקרטיוּת בה נאכף (צפצוף?), את הפגיעה בכלל ישראל (עוון נגד האומה היהודית?) ואת העוול לאדם באשר הוא (פשע נגד האנושות?).
עם זאת, תהיה זו הגזמה הזויה לטעון או לרמוז שה'הינתקות' היא "שואה 2#". אך האם זו השאלה או שזו הפינה אליה מנסים הדה-לגיטימציונרים לדחוק את מתנגדי המיזם? האם כדי למנוע היסחפות, צריך טאבו כולל לאיזכור פרט או לקח כלשהו מגירוש ספרד או מהשואה בהקשר ל'הינתקות'? האם, מכיוון שכולנו מקווים ומייחלים שגם אם (חו"ח) ידחוק שרון את ישראל לניסיון הנורא לא תיפול שערה מראש יהודי במלחמת אחים, אין להשוות מהלכים ב'הינתקות' למעשים שפלים שקרו בתקופת שפל האדם?
האם אסור ליהודים שיושלכו "רק" ל-3 שנים לבית סוהר אם יימצאו בבתיהם ("השטח האסור") עם פול הגזירה, לדמות לגזירות "תחום המושב" ברוסיה הצארית? האם אין קודם לסכם את המוסרי שבמעשה, ורק אח"כ את תועלתו ו"חוקיותו"? אם אכן יש להקדים את בירור האמת והמוסר לבחינת התועלת וה"חוק", יש לעשות זאת בשני שלבים: בשלב א' יש לבחון האם, מתי ועד היכן, בכלל נכון ואפשרי להשתמש בדימויים מתהליך השואה לאירועים עכשווים. בשלב ב', יש לבחון את ההקשר הנוכחי למיזם ה'הינתקות', אם המסקנות מ-שלב א' בכלל מרשות זאת.
תכלית הבירור להלן היא לכן במישור המוסרי וההוויתי - רמת האמת. אין כאן כלל ניסיון להתמודד עם טיעון תועלתי, מהסוג: "זה אמת, אבל אסור להשמיע אותה, כי היא תסית אנשים מסוימים". וכמובן שאין כאן בחינה משפטית. בירור זה הוא כמובן שלב הכרחי אך לא מספיק, לגבי הענין הקונקרטי לעיל.
האם בכלל נכון ואפשרי לקשור את השואה?
ראשית, חייבים להכיר בכך שתכלית של לימוד הסטוריה וחקר העבר הם לא רק גילוי אמת לכשלעצמה, אלא נסיון להבין את דרכי האנוש. לכן, חקר אמת הסטורית, ניתוחה והסקת מסקנות ממנה הן בסיסיות לרוח האדם. גם משכתבי הסטוריה למיניהם (כגון "הסטוריונים חדשים" ומכחישי שואה), מבינים זאת, ומכאן מאמציהם. ניתוח ההסטוריה אינו מדע מדוייק. ברור ומקובל שאין זהות בין תהליכים ומאורעות היסטוריים ובכל אנלוגיה הסטורית אפשר למצוא חולשות. עם זאת, אין הסטוריה בלי אנלוגיות, בלי חיבור עובדות ובלי שזירתם לתהליכים.
יתירה מזאת, כאומה שההסטוריה שלה זורמת בשיח היום-יומי, מגוחך לנסות לאסור אנלוגיות הסטוריות. אחרת, אפשר היה להסיק שהטוען כנגד פונקציונר ש"הקב"ה היקשה את ליבו", התכוון לכך שהנ"ל הוא פרעה, על כל הנובע מזה לגבי בנו הבכור. כשנאמר על מישהו ש"עשה מעשה זמרי וביקש זכר כפנחס" זה לא אומר שהכוונה היא לשלוח אותו בדרך זמרי בן-סלוא. כשאנו מגזימים ואומרים "עלילת דם" איננו מתכוונים כפשוטו (למרות שבתרבות האיסלמיסטית יש כבר עלילות דם ממש). כך, מלכתחילה, יש אנלוגיות אך אין להסחף בהן.
לאנלוגיה עם משהו הקשור בשואה בעייה ייחודית נוספת על כל אנלוגיה הסטורית אחרת: היא נכנסת מיד לשדה המוקשים של "זילות השואה". שדה אותו יש לעבור בשלום.
אין עוררין על כך שהשואה היא הרע השטני האולטימטיבי. רע שעד להתרחשותו אי אפשר היה להעלותו בדמיון. רע שהפך זוועה מכוננת בדברי ימי עם-עולם ובדברי ימי האנושות בכלל. אך רע זה - קרֹה קרה. ולא בהפתעה ובאיזשהו 'קרי' לא צפוי. לא בידי חייזרים מעולם אחר אלא על-ידי בני אדם, ועוד בני 'עילית התרבות'. לא בחטף, אלא בתהליך ארוך ואפילו בהשתלשלות, שבמבט מצמרר לאחור, נראית הכרחית. בציווי 'לזכור ולא לשכוח', אנו מצווים לחקור ולשנן את העובדות והגורמים שהביאו לזוועה, אך גם להפנים את הלקחים.
מראשית האנטישמיות. ציווי חיים זה זורם בדמנו ובתודעתנו, גם אם איננו קוראים לו בשמו המפורש. בעצם אי אפשר אחרת. בן אנוש, במגבלות שכלו ורוחו, אינו יכול להחזיק זכרון של משהו נשגב או נורא, באופן סטרילי. הוא לא יכול גם לשוותו לנגד עיניו כל הזמן, וגם להמנע מלהשוותו לקורה אותו בחיי היום-יום שלו - כי אין מה שישווה לו. ובישראל, ידיעה היא הרי ידיעת חיה; מתורגמת למעשים וללקחים יום-יומיים.
אפשר לבחון האם ראוי ונכון להשתמש באנלוגיות מתקופת תהליך השואה בכמה דרכים, אך אפשר גם לעשות קיצור דרך: להביט במציאות. ובכן, מבט במציאות - חטוף ככל שיהיה, מגלה שהשואה משורגת עמוק בחיינו, בהכרתנו, במחשבתנו, בשפתנו, במעשינו היום-יומיים, ובמה לא!
לקח בל-יימחה של השואה הוא, שאם שונא ישראל אומר בגלוי שרצונו בהשמדתנו, יש לקבל את דבריו ברצינות. בוודאי שכך הדבר אם כל תרבותו סובבת סביב רצון זה ואם הוא מחנך את ילדיו ברוח זו, ובוודאי אם הוא מוכיח בדם את תוצאות חינוך זה. מכאן, 'הקם להורגך השכם להורגו' הפך לאחר השואה - ובצל השואה, לצו חיים יהודי. צו זה מהדהד מהשואה, גם אם המן הרשע עשה אותן הכנות לפני 2302 שנה.
הלקח של כוח מגן יהודי עצמאי ואי תלות באומ"ה להגנתנו נטוע בנו מהשואה. אם מישהו מפקיד את ביטחוננו האישי והלאומי ביד זרים (שלא לדבר על הפקדה ביד האויב האכזר בכבודו ובעצמו, אויב ששנאתו ליהודי עולה על שנאת הנאצי!) הוא עובר על לקח שואה מרכזי. אם נקרא לזה כך בפרוש ואם לאו.
הביטוי בשפתנו לפייסנות הרת אסון ולקריסה מטומטמת מול טרור הוא "מינכן 38" או "צ'מברליין". זהו לקח שואה ברור, אם נשייך אותו לשואה באופן ישיר ואם לאו. אילולא הביאה הוועידה ההיא למכירת צ'כוסלובקיה ובעקבותיה לפריצת מלחמת העולם השניה ולהשמדה, כאשר הנאצים מכריזים במפורש שמטרת המלחמה היא חיסול היהודים, לא היה מונח זה משתרש כך בעברית ובמוחנו.
כאשר אומרים בעברית שלא נלך 'כצאן לטבח', ברור בדיוק מהיכן באה המטפורה. כאשר מתייחסים בשיח העברי ל'פקודה בלתי חוקית בעליל', או להיתממות מסוג "אני רק פקיד הסעים קטן", ברור מה המקור. כאשר נשמעת הכרזה ששטח מסוים אמור להיות "נקי מיהודים" אין כוח שיאסור על יהודי את האסוציאציה למינוח בגרמנית "יודנריין" (Judenrein) ולכלל חוקת הגזע בגרמניה הנאצית (והיו יותר מ-2000 חוקים ותקנות כאלה, לא רק 3 הגלים של חוקי נירנברג!).
האסוציאציה תעלה בראש היהודי אם ירצה בכך ואם לאו, גם אם פחד היועץ המשפטי יסנדל את פיו.
אין עוררין על כך שפיסגת הזוועה בתוך החור השחור הנקרא 'שואה', היא ההשמדה התעשייתית של היהודים בידי הנאצים ועוזריהם. השמדה שבוצעה במחנות השמדה, בבורות המוות - כדוגמת באבי-יאר, ובמהלך האקציות לריכוז לרכבות מתוך הגיטאות. אך במהלך תהליך השואה התעלה לעיתים עם הארץ על הנאצים עצמם. כזה היה הטבח בידוובנה (Yedwabne) - 21ק"מ מצפון ללומז'ה. בטבח זה הושמדו, ב-10.07.1941 1440 תושבי הכפר היהודים על-ידי שכניהם הפולנים (1440 על-פי ספר הזכרון של הקהילה. 1600 על-פי מחקר Andrzej Kaczynski. 660 על-פי טענת ממשלת פולין). לבקשת פולני המקום, ריכזו הגרמנים את היהודים באסם גדול, ונתנו להם יד חופשית לטבוח עד הצהרים. כשבאו הגרמנים בצהרים להפסיק את מחול הרצח, התחננו הפולנים לעוד שעתיים 'לגמור את העבודה'. הלקח שאנטישמיות תהומית רוצחת, הוא מהשואה. אם תועדו ונלמדו כל הפוגרומים מסוג ידוובנה ואם לא. אם יאסור היועץ המשפטי על מחשבה זו ואם לא.
היות השואה מאורע-על שכינס תהליכים רוחניים ארוכים, ורבבות מאורעות קשים, מאצילה חוזק מיוחד על המאורעות והתהליכים שהביאו לשיא השטני. ים הפרטים מחייב לדבוק בלימוד מעמיק. לשם כך נוסעים ילדינו לפולין, לחרות את פרטי הזוועה. ללמוד ולהתמודד עם מכחישי השואה של הדורות הבאים. כאשר עומדים כיום מול עולם שדואג שתגובה על רצח ילדים יהודיים לא תפגע ב"תהליך השלום" ולא תשפיל את ה"פלשתינים", האם אפשר למנוע אסוציאציה לשואה? כאשר נתקלים באנטישמיות שמתגברת באירופה ובהכרזות מנהיגים אירופיים ש"יתכן והקמת מדינת ישראל היתה משגה", האם לא ברור ליהודי השומע זאת שטראומת האשמה מהשואה 'עברה' להם - על המשתמע מכך?
ברור שבצד השמאלני - אגף "מהרסייך ומחריביך ..." בישראל, תנוצל השואה באופן הפוך. לאלה מזכירה גדר הביטחון את הגדר בברגן-בלזן, הפגנה ספונטנית של יהודים אחרי טבח באוטובוס היא פוגרום בפלשתינים, עמדת ירי פלשתינית שנהרסת מזכירה סבתא יהודיה בשואה, וניסיון לגלות מחבל-מתאבד במחסום משול לתמונות שארית הפליטה מאחורי גדרות מחנות ההשמדה.
יש להכיר בכך שאין אפשרות לשלוט על עולם הדימויים המצטייר בהכרתו של אדם. עולם זה נקבע גם על-פי המטען הגנטי וגם על-פי הניסיון הפרטי והזכרון הלאומי. הטענה של 'זילות זכר השואה' אינה יכולה לתפוס אצל יהודי שהכרת השואה נטועה במוחו. כשהוא נתקל בפעולת התאבדו-רצח פלשתינית, אין כוח שיעצור את האסוציאציה שתתעורר בו. מגוחך גם להגביל "זכות" זו לניצולי שואה. כזה היה הנסיון המוזר למנוע מברנבוים נגינת ואגנר בטענה: "יש ניצולי שואה בקהל"... באותה מידה, מגוחך לטעות ולהטעות שהתנגדות לעקירה היא של 'מתנחלים', או שזו בעיה של ה-9,000 המסומנים לעקירה ולא של כל יהודי החש את העוולה, באשר הוא.
המסקנה ממעט דוגמאות אלו היא שהשאלה האם נכון ואפשרי לקשור את השואה בארועים עכשווים, לא רלוונטית: זכרון השואה נטוע בנו ומנחה אותנו בכל צעדינו.
מה (אם בכלל) לגיטימי למיזם ההינתקות?
האם נכון ו/או ראוי אם כן לעשות איזושהי אנלוגיה בין אספקטים של ה'היתנתקות' לבין משהו בתהליך השואה, ועד כמה?
אז קודם כל יש להבהיר, באופן קטיגורי: מיזם ה'הינתקות', עם כל נוראותו, אינו שואה! אך ברור שאין בקביעה זו די להרחיק את המוח מדמיון לדברים קשים בתהליך השואה, ובמיוחד לארועי טרום שואה.
על אילו דברים קשים מדובר?
ובכן קודם כל, יש את האויב האכזרי - האיסלמיסט-פלשטיניסט. אויב המכריז בגלוי על רצונו בהשמדתנו ומוכיח יום יום את רצינות כוונתו. בעטיו של אויב זה נהגה הרעיון לטהר את חבל קטיף מיהודים. זהו אויב קיומי. לא פחות מהאויב הנאצי דאז. אכן, יכולת אויב זה לממש את שנאתו לישראל כיום (כיום!), פחותה מזו של הנאצי ועוזריו בשעתו, אך קיום הסיבה, מעלה, את אסוציאציה קשה. אם נרצה בכך או לא. יתרה מזאת, האיום הקיומי, איום כולל ורחב - לא רק על העקורים המידיים, שם מיד את כל מה שקורה בפוקוס של המאבק הקיומי שלפני 60 שנה.
ניסיון העולם התרבותי מול היטלר - החל מהזלזול בכוונות המוצהרות במיין-קאמפף, דרך ההפרה הראשונית של הסכם ורסאי על-ידי ממשל היטלר ימ"ש, ועד למכירת צ'כוסלבקיה במינכן 38 (מכירה שלוותה בהכרזת היטלר ימ"ש ש"מעתה אין לגרמניה יותר תביעות באירופה"), סמרר לקח בל-ימחה: שאסור להתקפל מול אויב נאצי. ההתקפלות המוזרה הכרוכה ב'הינתקות' בהכרח מעלה שאלה האם אין כאן הכחשה של צו חיים זה. יתירה מזאת, החשש המקנן בלב כל אחד (וגם תומכים מיוסרים של ה'הינתקות' - אלו שאינם סמולנים קשים, מודים בכך), הוא, שכמו במכירה הלא הגיונית של צ'כוסלובקיה, ה'הינתקות' רק תביא את ריח הדם לנחירי הכריש, ויש כאן תהליך - לא סוף סיפור.
כידוע, אין שליטה על אסוציאציות שמתעוררות בראש אדם. גם אם יסביר מי שזה 'להבדיל אלף אלפי הבדלות'. הגדרת מטרה, שבאזור מסוים "לא יהיו יותר יהודים" (ועוד בארץ ישראל!), בהכרח יוצרת אסוציאציה ל"יודנריין". אם הסיבה ל"יודנריין" זה היא שנאת אויב אנטישמי, קשה עוד יותר למחוק אסוציאציה זו. גם האיום שהיהודים יפונו בכח מבתיהם, עלול ליצור אסוציאציה קשה, אם כי כאן התקדים ה"טבעי" הראשוני הוא לאו דווקא השואה, אלא גזרות הגרוש של היהודים מספרד ופורטוגל ו"תחומי המושב" הצאריים.
גם הגזירה הכרוכה ב'הינתקות' - פיזור קהילת המופת שהוקמה בגוש קטיף, אינו מסלק אסוציאציות קשות. ברור שפירוק הקהילה והישובים לרסיסי משפחות שינסו לבנות בכספי פיצויים את ביתם הפרטי מחדש, כאשר הקהילה ככזו תחרב ותאבד (שלא לדבר על כך שפיצויים - גדולים ככל שיהיו דלים יהיו לעומת הערך האדיר של המופת שיחרב - חו"ח!) - קשה.
מאידך, דווקא 'העלבת עובד ציבור' כ'יודנראט' אינה מתישבת טוב בעובדות: כי מי שיצלול במושג "יודנראט" יגלה פרטים מפתיעים. מ-146 יושבי-ראש היודנראט הראשונים בגנרלגוברנמן במזרח אירופה (הממשל בארצות שכבשו הנאצים במזרח אירופה עד 1941), יותר מ-60% עזרו ליהודים: מנעו אקציות, הבריחו יהודים וסייעו לנותרים. 15% אף נפלו על קידוש השם: 12% מהם נרצחו על-ידי הגרמנים מכיוון שסירבו למסור יהודים לאקציות, ו-3% התאבדו כי לא רצו לשתף פעולה! רק כ-15% עשו ממש את רצון הנאצים! (מקור: 'יד ושם').
איך למנוע שימוש לא לגיטימי בשואה?
מעט הדוגמאות, הן לגבי אנלוגיות שואה בכלל והן לגבי הכרוך בגזירת ה'הינתקות', מראה שקשה - אם לא בלתי אפשרי בכלל, לנתק את השנים בצו. אך כדי לא לחטוא לאמת ("זילות השואה") יש למנוע שימוש לא לגיטימי באנלוגיות שואה. זה יכול להעשות בשנים: לימוד השואה וניטרול הסיבה. אם כי הצלחה 100% אינה מובטחת מראש.
ידע השואה אמור כמובן למנוע שימוש לא הוגן ולא לגיטימי בה. אך ידע בלבד אינו מספיק. למנוע שימוש לא לגיטימי בשואה משמעו להוציא את האסוציאציה מהראש. מה שברור הוא, שאסוציאציה זו לא תתבטל לחלוטין, כל עוד ימשיכו יהודים רבים לראות ב'הינתקות' עוול מחפיר שמושת על היהודי בשל יהודיותו, ובעטיו של אויב קיומי אנטישמי. גם אם יחוקק חוק שכל השוואה לארוע הקשור לשואה הינו פשע שדינו 3 שנות מאסר.... ובכלל, יש להכיר במגבלות החוק הפורמלי בהקשר זה. האם מישהו מעלה על דעתו 'מיצוי החוק' נגד כינוי עובד ציבור כ"מתיוון"? ואם יחוקק חוק שאוסר על איזכור נס קריעת ים סוף, זה יעזור?