ההילה של איש הכוחות המיוחדים - בעברית, "הוא מהיחידה" - מטשטשת את הראייה, ומכבידה על השיפוט.
כפי שאומר ידידי הטוב, "כולם ביחידות מיוחדות. כבר לא נותרו בצה"ל יחידות רגילות". לאדם הפשוט לא ברור כלל מה ההבדל בין צנחנים ופלוגת סיור ובין כוחות מיוחדים. כדי להרבות בלבול - בשנות השישים קראו למחלקות מסוימות בפלוגות המסייעות ב"גולני", "מחלקת קומנדו"; וכידוע, גדוד 89 (כלומר הגדוד הממוכן בחטיבה 8 של יצחק שדה) נקרא במלחמת הקוממיות, "גדוד הקומנדו".
צבא הינו סוגיה אחת וכוחות מיוחדים הינם סוגיה אחרת לחלוטין, עד כדי שבצבאות רבים המעבר בין הכוחות המיוחדים לבין יחידות של הצבא הרגיל אינו פשוט; ודומה למעבר מזרוע לזרוע (למשל, מפיקוד על יחידת טנקים להובלת מבנה מטוסים), ואולי אף חמור מזה.
למעשה, ניתן לציין רק בכיר אחד, שעשה בהצלחה את הדרך בין שני התחומים: גנרל פיטר דה לה בילייה, שפיקד על הכוחות הבריטיים במלחמת המפרץ (1990-1991). דה לה בילייה היה מפקד יחידת העלית Special Air Service, ובתום שירותו בתפקיד, בהיותו לויטננט-קולונל (סגן-אלוף), עשה הסבה לצבא "רגיל" - מקורס קצינים ואילך - עד שהגיע לדרגת גנרל, ופיקד על צבא בריטניה.
זה מצב די טבעי בכוחות מזוינים כיוון שהכוחות המיוחדים הנם סוג אחר של פעילות צבאית, שהדמיון בינו לבין פעילות צבאית רגילה קלוש ביותר.
ביחידה מיוחדת יש משאבי-אנוש מרמה אחרת - אפילו לעומת יחידות התנדבות. המיון הקפדני והדרישות מותירים בה רק את הסלתא-והשמנא במתגייסים. זו לא ההוויה של צבא. גם כמות החיילים ביחידות מיוחדות גדולה, יחסית, לעומת יחידות צבא רגילות.
ליחידה מיוחדת יש כל הזמן בעולם להתאמן למשימותיה. לכן, יחידות מיוחדות אינן מתבטאות, בדרך כלל, בלחימה, אלא במשימות, שתוכננו מראש. אלו משימות בעלות אופי של דקירת סיכה, המעניקות למשלח יתרון אסטרטגי - ללא השוואה לתשומות בזמן ובמשאבי-אנוש, שהושקעו בהן.
לרוב, ליחידה המיוחדת יש כל הציוד, כל אמצעי הלחימה וכל התקציבים לבצע את משימתה. זו, כמובן, מה שמכירים מפקדי צבא. הם לחוצים בסד של תקנים ושל תקציבים, הממררים את חייהם ואת לילותיהם.
לכן, ניתן לומר בבטחה, כי מי שהצליח בפיקוד על יחידה בכוחות המיוחדים לא יתאים לפקד על יחידה צבאית "רגילה", ולהיפך. מפקדי צבא אינם נהנים ממותרות. הם צריכים להתמודד עם משימות ועם אתגרי לחימה מול האויב כאשר ברשותם תקנים חסרים של ציוד, של אמצעי לחימה ושל אנשים. הם נדרשים לבצע משימות בלי הרבה הכנות ולחיות בתנאים קשים של מחסור, שמגיע עד כדי מצוקה.