הויכוח בשאלת ההינתקות ונטישת ישובי גוש קטיף הולך ומעמיק, ואיתו גם השאלה של סרבנות מצפון. יש לאזכר כי הקריאה לציית בכל תנאי לחוקי המדינה וראשיה בשאלות יסוד, נידחתה מעיקרה על-ידי בית הדין הבין לאומי בנירנברג ששפט את פושעי המלחמה הנאציים ב-1946. השופטים, האמריקני, הרוסי והאנגלי, דחו את קו ההגנה של הפושעים הנאצים שטענו כי רק צייתו לראש המדינה, לחוקי המדינה ולפקודות המוסמכים מטעם המדינה. הללו נידונו, עשרות מהם, לתלייה עד צאת נישמתם. שהרי אף חוקי הגזע הנאציים למשל, גובו על-ידי המדינה, מערכת המשפט והשופטים מטעם המדינה.
יש אמנם שיאמרו כי להעדר חוקיות יש בחינה אחת מכוננת, מגדירה וקובעת: הבחינה המשפטית. אך יש לאזכר כי חוק המדינה יכול להיות שרירותי - כזה שמצפונו של האדם וכל רוחו החופשית זועקים נגדם. כבר במחזה היווני העתיק אנטיגונה דובר על הקונפליקט בין צו המצפון וצו המדינה השרירותי.
יש בנוסף גם להתפלא על הבורות הנוראה או ההתממות באמירה הזאת, שרק רוח פאשיסטית חזקה יכולה אולי להסביר אותם.
והרי כאמור, כבר במשפטי פושעי המלחמה הנאציים ב-1946 בבית הדין הבינלאומי בנירנברג הובהר שלעיתים חוק המדינה, שמשפטניה תומכים בו, יכול להיות חוק לא חוקי. הדוגמה הקלסית היא אכן חוקי הגזע הנאציים וחוקי האוטנזיה - המתה מתוך רחמים - שהחוק והמשפטנים בגרמניים גיבו אותם.
יש להבין שבארצנו אכן השתרשו נימים פאשיסטיים חזקים שבזמנו בן-גוריון, הוא ולא אחר, היציבם בראותו בממלכתיות חזות הכל.
זהו הפאשיזם בטהרתו - מרות המדינה ושליטיה מעבר לכל דבר אחר.
יש גם האומרים כי הליכת כל אדם ואדם אחר צו מצפונו, אחר הגורו או הרבי שלו, יביאו בהכרח לאנרכייה. אלא שהפעם מדובר בעניין שונה לחלוטין.
מדובר הפעם בעניין מאז'ורי ומרכזי ביותר, בעל חשיבות עקרונית בסיסית, הנוגע לעצם אושיות הציונות וישוב הארץ. זהו עניין עקרוני גם לגבי מפעל ההתיישבות בן 37 השנים ביו"ש וחבל עזה. והרי עזה וגוש קטיף הינם רק 55 ק"מ מתל אביב. להזכירכם, ב-1948 היתה עזה נקודת הפלישה של הצבא המצרי, שהיגיע כמעט עד אשדוד, 30 ק"מ מתל אביב וגוש דן המיושב בצפיפות. יש ברשותי בול דואר מ-1948 בו נראה בחלקו העליון מימין המלך פארוק, ובשאר הבול נראה הצבא המצרי המציף את "פלשתין" בהמוניו כשנקודת המוצא של הגיחה הזאת היא עזה ולא אחרת. ובשנים 53-56 היתה עזה קן הטיפוח של הפדאיון שהכבירו מעשי שוד ורצח לא מובחן כלפי אזרחי ישראל.
ובעניין זה, לא מזמן קראתי את נאום משה דיין ב-1956 לאחר רצח תוך התעללות ברועי רוטברג, נחלאי, בעת שרכב על סוסו בשדות. הנאום כאילו מתאים לזמננו.
כך, יש ויכוחים שוליים הצצים על סדר היום ונפוגים למחרתו. ולעומתם יש שאלות יסוד בסיסיות ביותר.
נאומו של משה דיין על קברו של רועי רוטברג, 1956
אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם.
אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם.
לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו ומלראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו היושבת בנחל עוז נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים?
מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם המצפה ליום בו תקהה השלוה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת הקוראים לנו להניח נשקנו.
אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא ייגר לשווא, ואתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו.
את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום, דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו.
רועי הנער אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו, האור שבלבו עוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אזניו ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו.
[דיין ביום 30.4.1956 על קברו של רועי]