"אישה צריכה להכיר גבר אחד היטב כדי שתדע מה טיבם של הגברים, ואילו גבר יכול להכיר נשים רבות ולא להבין אף אחת מהן" (תומס פולר)
שלטונות צה"ל הנהיגו בשנים האחרונות קימוצים בשורה של סעיפים בתקציב הביטחון, במסגרת ההתאמה לרוח התקופה. בין השאר, קוצצו במידה ניכרת ימי המילואים. גילם של הגברים החייבים בשירות מילואים ירד מחמישים וחמש שנה לארבעים ושתיים שנה נטו.
צעד זה, שפורסם בהרחבה בפומבי, גרם ללא ספק, לעוגמת נפש רבה לגברים רבים, בעיקר בעלי הפרופיל הרפואי הגבוה, שביקשו להמשיך ולהימנות על הכוחות המזוינים ונאלצו להישאר בתוקף הנסיבות החדשות אפילו ללא רבע תאווה בידיהם, פרט לעבודה עצמית, המסווגת לגברים מסוגם כעבודת דחק.
גברים גזעיים אלה, נהגו בשנים האחרונות לדווח כמה פעמים בשנה לרעיותיהם, על שירות מילואים פעיל, שכלל, לרוב, לינה של כמה לילות מחוץ לבית במרחק רב והצליחו בדרך כלל לשווק את הסיפור הבדוי ללא בעיות. למטרה זו, הם הצטיידו במעוד מועד בטפסי הזמנה לשירות שהם טרחו לשלוח לעצמם בדואר ומעדויות מסייעות של חברים ליחידה ש"גויסו" אף הם בדרך פלא, באותה תקופה.
אחד מאמצעי המניעה, היה שיתוף פעולה מצד החברה הרווקה, הפנויה, הגרושה, שהיתה צריכה להסכים להסתגרות בדירתה למשך תקופת "המילואים". חברות נשואות, שהצליחו לתמרן את בעליהן (ששהו, לרוב בחו"ל), היו צריכות להסכים להסתגרות במלון. הקסם האישי ומלות החיבה, שימשו נשק סודי לצמצום ההוצאות והגברת ההכנסות.
לגברים הפעילים היו כמה פקודות קבע, שחייבו אותם לשמור עליהן בקפידה. ניתן היה, לצלצל הביתה כדי לשאול מה נשמע, אבל רק לאחר בירור שמספר הטלפון לא נרשם על גבי הצג. החידושים שהנהיגה חברת "בזק", יצרו כל מיני בעיות בלתי צפויות בתחום זה. על-מנת למנוע שאלות מיותרות, השיחות היו חייבות להיות קצרות וענייניות. אם בכל זאת היו נשאלות שאלות שהיתה בהן נימה של יצר סקרנות מסוכן, מייד בא ניתוק השיחה, בצירוף קריאות נואשות "הלו..הל..ל..לו"...
מאוחר יותר, ניתן הסבר מניח את הדעת התמימה של האישה בבית, על-פיו הניתוק היה בבחינת כוח עליון. אותו כוח מחץ שממילא היה אחראי לכל מעשיהם, בעליונים ובתחתונים.
פקודת קבע נוספת, קבעה שבשירות המילואים הפעיל מדי, נהוג להביא מתנה מהשירות לרעיה החוקית הרשומה בטאבו של הרבנות, על-מנת לפות אותה חלקית. הסדר זה, נעשה באורח קולקטיבי ועל-מנת לנקות את המצפון, הוכן מראש בנק של מתנות בערכים כספיים שונים. מימון הרכישות נעשה על-ידי כל החברה.
הבנק מוקם במחסן נידח, באחד המושבים בשרון. כל גבר פעיל שחזר מהשירות המתיש, עבר בדרכו הביתה דרך המחסן, נטל תשורה מתאימה לאשתו, לא יקרה מידי כדי לא לנקר עיניים ולתת לה טעם של עוד.
המחלקה היקרה במחסן היתה ללקוחות מועדפות. כל חבר פעיל, שביקש לרצות את חברתו הקבועה, או סתם להפגין תשומת לב מופרזת, שאב מהמחסן מתנה יקרה. הוא שנאמר, יש שוות ויש שוות יותר.
כיצד פעל תרגיל ה"עוקץ" המשפחתי?
מבחינתה של האישה, הבעל הוצב בשירות הפעיל שלו לעבודות שמירה ליליות בבסיסים מרוחקים שקשה לאתרם. ניתן היה להתקשר לשם בטלפון קווי רגיל, הנתון כידוע לפיקוח חמור, אך נאסר עליהם לקבל באמצעותו שיחות פרטיות. משום-מה, הם לא מחו על כך. בענייני ביטחון לא נהוג להעניק הנחות. גם בשעות היום, היה קשה כמובן לאתר את הבעל הסובל בשל חפצו לישון לאחר לילה מפרך באוהל המרוחק.
הטלפונים הסלולריים, יצרו בעיות בשל נגישות התקשורת, אבל עד מהרה נמצא פתרון גם לכך: לאישה בבית הוסבר, שהשימוש במכשירים אלה בלתי אפשרי מטעמי ביטחון שדה, בגלל איסור צבאי לפגוע בקווי צה"ל. חבל היה על המאמץ. הרעיות החסודות נאלצו להמתין לשיחות הגואלות החד-צדדיות, שבאו לרוב בשעות הערב המאוחרות לפני הפעילות המענגת.
לא הכל הלך תמיד חלק, בעיקר אם שירות המילואים נמשך זמן רב מידי וכלל שבתות וחגים.
חלק מהנשים לחצו לפעמים לערוך פגישה עם הילדים בשבת, במקום אזרחי נייטרלי בעיר צפונית כמו מטולה, או בעיר דרומית ידועה, כמו דימונה.
קשה היה לעזוב מיטה חמה בהרצליה או באשקלון כדי לקיים משאלה זו, והיה צורך במידה רבה של תחכום וערמה כדי לצאת משדה מוקשים זה בשלום.
רעיות אחרות היו מוכנות להסתפק בגלויה שתישלח למשפחה מהבסיס במטרה להפגין אות חיים. היה באמת סיבוך רציני. קשה היה לבקש ממישהו שישלח, במקום הבעל הסורר, מכתב בכתב ידו. גם לכך נמצא פתרון. נשלח בכתב-יד, גלויה שהוצפנה בתוך מעטפה רגילה, שנכתבה על-ידי הבעל. פשוט מאוד. חייל שיצא לחופשה, שלח את המעטפה ממקום מגוריו כדי להבטיח שהגלויה תגיע. מדוע נעשתה פרוצדורה מסובכת זו? כדי להבטיח שביטחון שדה של צה"ל, לא יעכב את המכתב.
מדוע היתה סכנה זו? כי בשולי הגלויה נכתב, כי בעוד יומיים יהיה אירוע מבצע צבאי ואי אפשר יהיה להתקשר אפילו בטלפון.
הפעילות הזו דפקה כמו שעון, כל עוד הם לא נתקלו בחברותיהן של הרעיות שהיו מסגירות אותם ללא רחם, קרובי משפחה פטפטנים, שכנים סקרנים ואפילו חברים קנאים שלא היה להם האומץ להתגייס לחבורה הלוחמת הסגורה, או שלא הצליחו לגייס נשים משתפות פעולה... מדי פעם בפעם, היו גם בעיות מסוג אחר. למשל, פגישת אקראי עם אחד ממפקדיהם בשירות המילואים בעיר, שעה שמיודעינו היו בחברת נשותיהם. הבעלים רצו לקבור את עצמם אבל המציאות העגומה טפחה, במקרים מסוימים, על פניהם.
כבר קרה מקרה, שאחד המפקדים העיר על ביטול שירות המילואים והאישה העירה, שמגיע לבעלה לנוח לאחר ששירות שירות מילואים מפרך ועל כך זכתה להערה: "על מה את מדברת? השנה, הוא לא היה בכלל במילואים".
ממצב כזה, קשה היה לצאת בקלות וללא פגיעה. על-פי הדיווחים, לא היו נפגעים לכוחותינו.
כיצד יסתדרו הבעלים הלוחמים במצב החדש?
הברירה היחידה העומדת בפניהם בשלב זה היא, להתגייס למשמר האזרחי שבו השירות הוא אומנם לילי, אבל נהוג לחזור הביתה לאחר סיום המשמרת. אבל עם ישראל ממציא פטנטים. בין החבר'ה הפעילים, מדובר כבר על ימי מטווח, השתלמויות מחוץ לעיר, סיורים וכיו"ב. מתברר שלא רק הגברים הפעילים הללו סובלים מביטול ימי המילואים. יותר ויותר, עובדים מפה לאוזן סיפורים, על חלק מנשותיהם של הלוחמים הפעילים הללו, שגילו פעילות ענפה בתקופת המילואים המדומה של הבעלים ועתה הן מוצאות עצמן חנוקות ולחוצות ובעיקר מקופחות. לא במקרה, חלה בחודשים האחרונים עליה בלתי פוסקת בהתנדבותן של נשים לוויצ"ו, לבתי חולים ולארגונים וולנטריים למיניהם. מרבית הפעילות נעשות בשעות הערב, גם כך ההספק שלהן לא היה מבייש את בעליהן.
לבעלים הפעילים המקורננים נותרה עתה רק ברירה שנולדה בעיצומה של האינתיפדה והיא: להתנדב לשרת בשטחים, בעידודן של רעיותיהן הפעילות לא פחות.
____________________
אריה אבנרי, עיתונאי בכיר, חיבר שורה של רבי מכר בהם: המפולת, ספיר", דוד לוי, רצח אופי, הגביר, התבוסה ושלטון הכסף.
זהו ספרו הסאטירי הרביעי. קדמו לו: מתחת לחגורה, גברים נשים ואחרים, ופתפותי ביצים.
ניתן להשיג את הספר בכל חנויות הספרים המובחרות, במחיר 64 ש"ח.
|