באופן סמלי, מותו המוחי של ערפאת חל ביום השנה הלועזי למותו של יצחק רבין, שותפו למלכודת הפתאים שטמן ערפאת לישראלים: שלום של אמיצים. הסמליות שבתאריך המשותף מחדדת את ההשוואה המתבקשת בין אופי המנהיגות של היהודים ושל אויביהם, השרויים במאבק קיומי על אותה כברת ארץ במשך למעלה מ-100 שנים, ולא רק מאז "הכיבוש" של 1967. גם תיפקודו של אריאל שרון, שעבר מהפך כביר, ראוי לבחינה. הוא נבחר אמנם ברוב עצום בזכות עברו הביטחוני, אבל הפך את עורו, וכיום אין הוא מתפקד ומדבר כאריק שהיכרנו ושנבחר, אלא כפרס ב'.
על רקע השינויים בהתנהגותם ובמנהיגותם של רבין, פרס א' ופרס ב' - שינויים שכולם נעשו באותו כיוון מסוכן - מוזר לציין תכונות בולטות דווקא של האויב: מנהיגותו של ערפאת ודבקותו ביעדים שהציב לעצמו ולאנשיו.
יעדיו של ערפאת נקבעו עוד לפני מלחמת ששת הימים, כלומר אין הם קשורים ב"שטחים הכבושים", ומכאן שגם ויתור על אזורים אלה לא יביא שלום כלשהו. מפותיו של ערפאת באופן עקבי תיארו את ארץ פלשתין השלמה, מן הים עד הירדן, ועם שאיפה גם לגדה המזרחית. מכל מקום, הוא מעולם לא חילק את הגדה המערבית של הנהר ל-2 מדינות, וראה בכל השטח שממערב לירדן יעד לאומי מבחינתו. כל זה לא הפריע ל"מחנה השלום" בישראל, כמו גם ל"עולם הנאור", לראות בו בן-שיח במקום לראות בו את מה שהיה ונשאר: אויב.
מול מנהיגותו הנחושה של ערפאת גמגמו מנהיגי ישראל את הסיסמאות השחוקות על "מזרח תיכון חדש", "ויתורים כואבים" ודומותיהן. רבין הבטיח שערפאת יילחם באנשיו "בלי בג"ץ ובלי בצלם". אבל, ערפאת, כמנהיג אמיתי, לא הביא למלחמת אזרחים במחנהו. לעומתו, שרון מוכן להורות את הפקודה שאסור לתיתה: להפעיל את צה"ל נגד אזרחי ישראל.
רבים מצפים משרון שיהיה דה-גול, כלומר שיפנה את ישראל והישראלים מחבלי יש"ע כפי שדה-גול פינה את צרפת והצרפתים מאלג'יריה. באומרם זאת הם שוכחים שאזורי יש"ע הם לב ארץ ישראל, בעוד שאלג'יריה היתה שטח כבוש באמת, ולכן קל היה להתנתק ממנו. הם שוכחים גם את הימים היפים של מנהיגותו של דה-גול, בהתייצבו בראש צרפת הכבושה ומול הכובש הנאצי. וכך אמר: "צרפת הפסידה בקרב, אולם צרפת לא הפסידה במלחמה. אמנם שליטים שזכו לשלטון נכנעו בהיתפסם לבהלה, שכחו את צו-הכבוד והסגירו את הארץ לעבדות. אולם שום דבר אינו אבוד". רק כעבור 5 שנות מלחמה, ובסיוע אדיר של המעצמות, עלה בידו להשיב לעם הצרפתי את מולדתו הכבושה ואת כבודו.
רב המחבלים ערפאת גילה מנהיגות נחושה ועקבית, שהובילה אותו מחיל אל חיל, למרות נתונים נחותים. לעומתו, ראש הממשלה שרון - פרס ב' - נכנע בהיתפסו לבהלה, שכח את צו-הכבוד ומוכן להסגיר חבלי ארץ לעבדות ולכיבוש על-ידי האויב. הוא מתנהג כמו שמשון לאחר שגולחו מחלפות ראשו ותש כוחו, עד שהוויתורים אפילו אינם כואבים בעיניו, ואילו ניצחון פירוס גורם לו שמחה. ואמנם, השמחה שהיתה נסוכה על פניהם של שרון ותומכיו החדשים, שהמליכו אותו עליהם מאז אימץ את מדיניותם, כאשר זכו בהצבעה בכנסת על תוכנית "ההינתקות", מעידה שמנקודת ראותם הוויתורים כלל אינם כואבים. התייחסותם היתה כשל האמא הלא-אמיתית במשפט שלמה.
במציאות הנוכחית, לא רק הרשות הפלשתינאית זקוקה למנהיגות חדשה במקום ערפאת המת. גם הרשות הישראלית זקוקה למנהיגות חדשה, במקום פרס ב', המתגלה כהרבה יותר עייף מאשר עמו. שרון - פרס ב' - רוצה להידמות לדוד בן-גוריון. על כן כדאי להזכיר לו את דבריו של ראש הממשלה הראשון: "אין איש יחיד קובע גורל מדינה ועם, ואין אדם שאי אפשר בלעדיו". לנוכח השוקת השבורה שאליה הוביל את מדינת ישראל, מוטב שיתפטר. בחירות חדשות - וככל הנראה גם שידוד מערכות בכמה מפלגות, ובעיקר בליכוד - הן צו השעה.
_____________
ד"ר רון בריימן - יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי;