ישראל מגדירה את עצמה כמדינה דמוקרטית. אך הדמוקרטיה בישראל מוגבלת לבחירת אחת משתי או משלושת המפלגות הגדולות המנהלות ומעצבות את דמותה החברתית והכלכלית של המדינה.
בחירה בין אחת מהמפלגות הגדולות אינה מבוססת על התחייבויות מוגדרות של המפלגות לציבור הבוחרים. המפלגות עוסקות קודם הבחירות בתעמולה הדומה לפרסומת מסחרית כללית שמתאימה לכל בוחר כולם בעד ביטחון, שלום, פיתוח כלכלי, רווחה בריאות וכל טוב. אף לא אחת מהמפלגות מתחייבת לפעול בתחומים עניינים מסוימים, כך שאם אינה מקיימת את הבטחתה, אפשר להאשים אותם בהפרת אמונים או במעילה בשליחות.
ככלל, נושאים שהינם בעלי חשיבות גדולה לאזרח הקטן אינם זוכים להתייחסות בעת מערכת הבחירות, מעבר לסיסמאות של "רגישות חברתית" מבלי שתינתן אמירה מוחשית מה הם מתכוונים לעשות בעניין מסוים לשנוי המצב.
המבקשים להיות נבחרי הציבור טרודים בעניין הישגיהם להיבחר ואחר כך להבטיח את המשך מעמדם. על-מנת להיבחר, עליהם לגייס תמיכה כספית וחברתית, כאשר גם התמיכה החברתית ניזונה ע"י הממון.
על-מנת לסבר את הדעת, אציין כי הסכום המזערי הדרוש למתמודד במפלגה גדולה נאמד בכמיליון ש"ח. כתוצאה מכך, מרבית הנבחרים מטעם המפלגות הגדולות מחוברים לבעלי ההון במישרין או באמצעות בעלי השפעה המחוברים לבעלי ההון, וכדי להמשיך בקבלת התמיכה מבעלי ההון יהיו צריכים לרצות אותם, גם כאשר יפעלו בניגוד לצורכי ציבור הבוחרים שלהם. ההתלבטות של נבחרי הציבור, במצב של ניגוד, מתיישבת לרוב בעזרת "מכבסת" המילים, ובזכות הזיכרון הקצר של הציבור.
הצלע האחרת של מוקדי הכוח בחברה הדמוקרטית היא המנהלים במערכת הממשלתית והציבורית. מנהלים אלו כוללים את אותה קבוצה קטנה שהגיעו למנוחה ולנחלה כאשר הגיעו לצמרת, ולקבוצה גדולה של פקידים בכירים המכשירים עצמם להתמודד על משרה בצמרת עם תנאי השתכרות מפליגים. על-מנת להגיע לצמרת, עליהם לרצות את נבחרי הציבור, השרים וחברי הכנסת, אשר מחוייבים לרצות את בעלי ההון. לפיכך, הרגישות של המנהלים הבכירים היא קודם כל לממונים עליהם ולא לצורכי הציבור שאינו יכול להועיל להם.
ניתן לזהות את קבוצת הצמרת בין מנהלי החברות הציבוריות ומנהלי המוסדות בעלי השכר המופלג ללא שיעור בהשוואה לכישוריהם. מי שעוקב אחר המינויים של בכירי האוצר, בנק ישראל ומוסדות אחרים, לאחר סיום תפקידם הציבורי, ימצא הוכחה לאמור כאן.
כאמור, המפלגות מצליחות לקבל יפויי כוח לייצג את הציבור מבלי להתחייב לעניין כל שהוא החשוב והחיוני לצורכי האזרח הקטן. לאחר הבחירות, כל סיעה עושה ככל העולה על רוחה, ובעיקר שואפת להגשמת שאיפתם של ראשי הסיעה ובמיוחד של בעלי המעמד והקשרים באותה סיעה. מכאן ואילך עד לבחירות הבאות, אין דיון או טיפול בצורכי הציבור. במצב דברים זה אין לציבור היכן לומר את דברו במסגרת המפלגות.
בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך מתמשך של עליה בשיעור האזרחים שמצבם הכלכלי החמיר, והופך לבלתי נסבל. אבל "אף אחד לא קם". במצב עניינים זה, בהעדר אפשרות לתת ביטוי ציבורי לנושאים ועניינים המעסיקים את הציבור והמשפיעים על צורכיו הבסיסיים של האזרח הקטן - המסקנה היחידה המוכחת היא כי הישועה לא תבוא באמצעות המערכות המוכרות של נבחרי הציבור והמנהלים במערכת הממשלתית.
על האזרחים שהמערכת הפוליטית גזרה עליהם חיים של חרפה, ועל האזרחים האחרים המועמדים הטבעיים להיכלל במעגל העוני להתעשת ולבחון דרכים אחרות שיתרמו לשינוי.
המסגרת שאני מבקש להציע היא בית דין של בציבור, כאשר השופטים וחבר המושבעים יהיו אנשים המייצגים את הציבור אך לא נציגי הציבור הנבחרים על-ידי הציבור, ואשר יבחרו בדרך אקראית דוגמת בחירת חבר המושבעים בבתי הדין בארה"ב. כל מי שיש לו הצעה מתאימה למימוש הרעיון הזה מוזמן בבקשה להציג הצעתו.
מדוע יש צורך בבית דין של הציבור ולא די בבתי הדין הקיימים, אפרט כאן לדוגמא מספר הבחנות בין בית הדין של הציבור לבתי הדין האחרים:
א) ההרכב האישי של השופטים יהיה אחר ולכן הוא יהיה נציג נאמן של הנורמות המקובלות ע"י הציבור. כאשר כל אדם חמישי בישראל מסווג כעני, יהיה מעניין לדעת כמה שופטים בישראל יודעים את הרכב סל הקניות של משפחה עניה. אנו מצווים "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", ואנו גם יודעים את ההרכב החברתי כלכלי של מרבית שופטי ישראל.
ב) עניינים רבים המכעיסים את הציבור אך אינם שפיטים. לדוגמא: פיצויי הפרישה ששולמו למנהל בנק המזרחי בסכום של מעלה מ-13 מיליוני ש"ח מכספי חברה ציבורית, שלא היו מחוייבי המציאות.
ג) הדיון בבתי המשפט הינו לפי נהלים וכללים פורמליים המאפשרים בעזרת עורכי דין מומחים לחמוק מהרשעה, בעוד שבבית הדין של הציבור השיקולים יהיו בעיקר לפי עקרונות הצדק, כפי שהוא נתפש על-ידי הציבור.
ד) לדוגמא, אביא את התשלומים המקובלים למנהלי מחלקות בבתי חולים, לפני קיום הניתוח, בדרך של יעוץ פרטי, במטרה להבטיח את תשומת הלב של מנהל המחלקה במנותח. האם מדובר כאן ב"שוחד"? בית דין של המדינה יאמר שלא ואני מצפה שבית דין של הציבור יפסוק שאכן מדובר בשוחד והאשמים הנושאים באחריות לתופעה זו הינם רבים, ימצאו חייבים ויהיה עליהם לתת את הדין.
ה) דוגמא נוספת שראוי לה להיות נדונה בבית דין של הציבור היא מערכת ההשתכרות של נבחרי הציבור, החל מחברי הכנסת, וכלה במנהלי החברות והמוסדות הממשלתיים והציבוריים - הן בתחום השכר והפנסיה, והן בתחום השירותים הנלווים, שנועדו להאדיר ולרומם אותם במרבית המקרים. דיון ציבורי, בכל מקרה של הגזמה בהוצאות, יתרום לריסון עצמי של נבחרי הציבור.
ו) שרירות לב נבחרי הציבור ומנהלים בגופים ציבוריים עשויה להיות נדונה בדרך עניינית וישירה, ללא התחכמויות של עורכי דין, בבית דין של הציבור. בתחום של שרירות לב ניתן לדון בהעדפות במתן זכויות במקרקעין, בהעדפות בזכויות בניה, העדפות בתחומים רבים אחרים.
ז) שיעבוד אזרחי המדינה למונופולים וקרטלים ללא הגבלה על-ידי המדינה ומוסדותיה. להלן מספר תחומים לדוגמא: הבנקים המתנהלים כקרטל לכל דבר ואף גורם לא מעיז לקבוע להם תעריפים מרוסנים, ביחס סביר לעלויות הבנקים בגין אותם השירותים. כחמור מכול ניתן להצביע על התנהלות נגיד בנק ישראל, המעודד צימצום מספר הבנקים, ובכך לתרום להקטנת התחרות בין הבנקים, כאשר כתוצאה מכך יגדל שיעבוד הציבור לבנקים. בית דין של הציבור עשוי למצוא את הנגיד הנוכחי של בנק ישראל אשם במחדל על השוד של הבנק למסחר, כאשם בהחרפת שיעבוד משקי הבית לבנקים וכאשם בניהול הבזבזני של בנק ישראל. במדינה מתוקנת, לאחר מסכת כישלונות כמו זו היה הנגיד מתפטר.
דוגמאות נוספות בתחום זה של שיעבוד האזרח למונופולים וקרטלים יהיו חברת בזק וחברות הטלפון הסלולארי, חברות הכבלים, חברות חלוקת הגז, יבואני הרכב, יבואני התרופות ורבים אחרים.
כיצד יתנהל "המוסד" אשר במסגרתו יתנהל בית הדין של הציבור? להלן מספר מרכיבים הכרחיים:
א) תוקם עמותה אשר תנהל את מערכת בית הדין של הציבור, או שפעילות זו תתבצע על-ידי עמותה קיימת שתאמץ את ניהול בית הדין של הציבור.
ב) העמותה תקבע את נהלי קיום הדיון בתלונות הציבור.
ג) יוכשרו אנשים, מתנדבים מהציבור, לניהול ישיבות בית הדין של הציבור.
ד) ינוהל רישום מאגר המועמדים המתנדבים שיכהנו כחבר המושבעים - הרכב חבר המושבעים ישקף את הרכב הציבור.
ה) יקבע נוהל לזימון הנתבעים להציג את עמדתם ותגובתם לתלונה.
ו) תוקם ועדה, במסגרת העמותה, אשר תביא את מסקנות בית הדין לידיעת הציבור.
בהעדר הסמכות של המדינה המעניקה כוח לכפות את מסקנות בית הדין של הציבור, יהיה על בית הדין של הציבור לגרום ליצירת כוח מוסרי בעל עוצמה כזו שלא ניתן יהיה להתעלם מקביעותיו.
בית הדין של הציבור יהיה הבמה הציבורית החסומה כיום בפני הציבור, בעוד נבחרי הציבור מתעלמים מצורכי האזרח הקטן ובה בעת משחרים לפתחם של בעלי ההון.
חיוניות הקמת בית דין של הציבור מוכחת, כאשר אנו משווים את עוצמת המערכת המשרתת את ההון, כולל: תקציבי ענק ליחסי ציבור ופרסומת, שתדלנים מקצועיים, אפשרות לתגמל את עושי רצונם בקרב
המפלגות הגדולות, ומעל לכל יכולת הצלחתם לגרום לכך שראשי השילטון המזהים את טובת המדינה עם טובתם של בעלי ההון. מנגד ניצב הציבור המזוהה עם האזרח הקטן כציבור יתום, שאף אחת מהמפלגות הגדולות אינה מציבה את ההגנה על צרכיו החיוניים בין מטרותיה באמת ובתמים. הדברים נכונים ללא סייג אצל הליכוד העבודה ושינוי כאשר אחת או יותר מבניהן יהוו תמיד את קובעי המדיניות הכלכלית והחברתית.יתרה מזו, הגורמים החברתיים האחרים הינם מפולגים ולא השכילו עד כה להתאחד על העקרונות הבסיסיים המשותפים. הציבור עליו נמנה האזרח הקטן הפך ברובו לחסר תקווה וחסר אמונה ביכולתו להביא לסדר חברתי אחר.
אני מצפה מהאנשים שלא איבדו תקווה, ואשר מאמינים שאפשר וצריך לשנות את הסדר החברתי בישראל להצטרף לתנועת אומץ במאמץ להביא להקמתו של מוסד בית הדין של הציבור.
הקמת בתי הדין של הציבור תפיח בציבור הרחב תקווה שיש סיכוי לשנוי לטובה בארץ, וכי עוד לא אבדה תקוותנו ומקומנו בישראל אינו מחוסר ברירה כי אם תוצאה של בחירה טובה.
_________________
הכותב הינו רואה חשבון וכלכלן