התקשורת ניפחה כהרגלה. "ידיעות אחרונות" מרח את הידיעה על-פני כמעט שני עמודים שלמים. תמונת ענק מרוטשת של ילד עם כדור ביד, לצידה תמונה של חרדית עם שביס מוחתמת ומוכתמת בקביעה: "המתווכת", בלא סימן שאלה שיותיר ספק כלשהו. כותרת הגג המתוחה על שני העמודים מדברת על חשד: תינוק ערבי נמכר לזוג חרדים מירושלים, תמורת אלפי שקלים וגדל כיהודי. לקורא הערבי, זה אומר הכל.
לקורא הישראלי עוד הוסיפו נופך בכותרת ענק שזועקת: "מחיר התינוק: 7000 שקלים". לידיעה עצמה היו את כל הנתונים לעורר את סקרנותו של הקורא. אלא שאם היתה התקשורת מתעלה הפעם על שקוליה המצומצמים, ששוב הובילו אותה בעיורון למחוזות החרדים של בני ברק וירושלים, היתה מגלה כי לספור ש"נופח" בצורה מאולצת על ידיה, יש נפח אנושי אמיתי שעלול להתברר כאחת הסוגיות הרגשיות המסעירות ביותר, שידעה מדינת ישראל מעודה. לא בטוח שהיא תדע להתמודד עמה. הספור במלואו, או אולי עד הפרק האחרון, שלא ניתן להעריך כיצד יסתיים, מתגלגל במערכת "שופר ניוז" כבר מזה כשנה [
www.shofarnews.co.il].
פרק ממנו, הפחות מותח ומסקרן, התפרסם השבוע בתקשורת. מסופר בו על ילד קטן, בן שבע לערך, עם כיפה לראשו, שעל-פי חשד המשטרה נמכר על-ידי אמו הערביה למשפחה חרדית שגידלה אותו. כדי להעצים את המסתוריות שבמקרה, ידעו הידיעות החדשותיות שהתפרסמו גם בעתונות החרדית לספר כי המשטרה עלתה על החשד באופן מקרי. יתכן שפרשת "מכירתו" של מ' על-ידי אמו הערביה להוריו החרדים לעולם לא היתה נחשפת אלמלא היה הילד בן השש מאבד את הכדור שלו- יודעים לספר כתבי "ידיעות אחרונות" והעתונות החרדית של סוף השבוע גם היא "קנתה" את ה"כיסוי". על-פי הידיעה לפני שבועות אחדים מצאו שוטרי משטרת ירושלים כדורגל ועליו שם ומספר טלפון.
המשטרה-כפי שידוע לכולנו-מתבלטת בדביקות במצות "השבת אבדה" והינה חשובה בעיניה יותר מכל עסוק אחר גם כשמדובר בכדור-רגל... היות וכך היא מיהרה להתקשר למספר שעל גבי הכדור "האבוד". בצד השני של הקו ענה קולו של גבר שטען באזני השוטר שהציע לו להחזיר את הכדור שעליו "שם הילד ומס' הטלפון", כי אין לו כלל ילד בבית. על-פי הנאמר בידיעה הרגיש האב כאילו עולמו חרב עליו. שש שנים הוא משתדל שלא לעורר תשומת לב. כשהשכנים בבני ברק החלו לשאול על עורו הכהה של הילד, עברה המשפחה לירושלים. כשהילד לא הרגיש בטוב לקחו אותו רק לרופא פרטי. שש שנים גדלו אותו ב'צמר גפן', בלא רשום כלשהו בתעודת זהות. הוא חשש שהכדור "האובד" יתגלגל לפתח ביתו ככדור שלג ובלע, כך על-פי הידיעה, את כל הפתיון. כשנדחק אל הפנה והתיצב ברשויות הרווחה לבקש לרשום את הילד כדין, נכנסה המשטרה לתמונה.
בראשית השבוע שעבר, עצרה המשטרה שתי נשים חרדיות, האחת חשודה בתיווך בין האמא הערביה לבין המשפחה החרדית והשניה כמי שרשמה את הסכם ה"מכירה". עיקר החקירה מתרכזת, על-פי המשטרה, בשאלה האם לשתים ולגופים החרדיים שבמסגרתם הם פעלו, יש רשת של "מכירת ילדים" לאימוץ. כדי לתת לחקירה הזו מימד חרדי נוסף, מעבר לעובדה שהמשפחה המאמצת והעצורות נמנים על הקהילה הזו, חפשו בעתונות החרדית עוד הקשרים שיקרבו את המקרה אליהם. השבועון "משפחה", למשל, הדגיש כי הילד לומד ב תלמוד תורה בירושלים וכי המנהל היה מופתע והגיב: "לא ידעתי כלל על הפרשה, אני שומע על כך בפעם הראשונה".
האמא הירדנית-חרדית
אלא שלא רק מנהל בית הספר שבו לומד הילד אינו יודע דבר על המקרה, גם המשטרה והתקשורת יופתעו כשיקראו את השתלשלות הדברים כפי שידועים ל"שופר ניוז". אמו האמיתית של הילד היא אמנם מוסלמית מירדן, אפילו קרובה של בית המלוכה הירדני, אבל היא... חיה כחרדית בירושלים. לפני מספר חדשים התיצבה "רחל" במערכת "שופר ניוז" ושטחה ספור חיים מרתק וקורע לב. היא נולדה כמוסלמית ירדנית, בת למשפחת אצולה, ולדבריה קרובה לבית המלוכה הירדני. בצעירותה ברחה רחל מביתה והגיעה כשוהה בלתי חוקית, לישראל. כאן פגשה ביוסף, יהודי תושב אבו כביר וגרה עמו. היא ילדה בן ואביו קרא לו "אור". לפני שבע שנים, כשישבו אצל שכנים, נקרא יוסף לצאת החוצה ולפתע נשמעו יריות. יוסף חוסל. קודם שמת הספיק לומר לה "אור יהודי והוא ישאר כזה. הוא יגדל יהודי כמו שקבענו וישאר כאן".
אחרי הרצח ניסתה "רחל" לאסוף את עצמה ולדאוג לאור שהיה אז פעוט בן חדשיים. אבל אז גילתה שגם בישראל העולם הוא אכזר. רשויות הרווחה ידעו שמדובר בבן לאם מוסלמית שנישאה ליהודי ואם לא די בכך גם זוהו חלק מבני משפחתה כאנשי "חמאס" וניסו לקחת ממנה את בנה, כך על-פי עדותה ולגרשה מישראל. "בהתחלה חשבתי לגדל את אור לבד" - היא סיפרה בפגישה. "עבדתי שעות רבות במשק בית ולא היתה חסרה לי פרנסה. אבל מהר מאד הבנתי שגם הוא בסכנה... עזבתי את בית ההורים של יוסף ומצאתי מקלט אצל אשה ברמת גן. היא שיכנה אותי עם "אור" כחצי שנה ופרנסה אותי. בהמשך כבר הסכמתי לשמוע על מסירת הילד למשפחה אומנת. נתנו לי שם של משפחה ערבית שתגדל אותו. התקשרתי אל המשפחה, רציתי לדעת לקראת מה אני הולכת ולא האמנתי למשמע אזני: האיש אמר לי במפורש בטלפון "אנחנו נגדל אותו והוא יהיה 'שאהיד' ויכפר על העוונות שלך שהתחתנת עם יהודי... את זה אומר לי ערבי שעובדות הרווחה קשרו אותי אליו".
"נפלתי בין כל הכסאות. רציתי לגדל אותו כיהודי. הייתי חייבת לפעול מהר. יצרתי קשר עם מישהי שהכרתי והגעתי למשפחה יהודית שבקשה לאמץ ילד. נפגשתי איתה פעם אחת לשיחה גורלית. הם מצאו חן בעיני. האמת, חשבתי שיהיה מדובר במשפחה אומנת ואני אמשיך לבקר את הילד, אבל הם אמרו לי שהפרוצדורה החוקית מסובכת וזה בלתי אפשרי. פחדתי ממה שעלול לקרות לילד אם רשויות הרווחה ימסרו אותו למשפחה ערבית. לא היתה לי ברירה והסכמתי. נשקתי את הילד בפעם האחרונה והעברתי אותו אליהם. סיכמנו שאקבל תמונות מפעם לפעם. בסתר לבי חשבתי שזה יהיה טוב גם בשבילו. הם נעלמו מחיי מאז ועד היום. בפעם האחרונה שהתגעגעתי לילד אמרה לי אשת הקשר שהם כבר יצאו לחו"ל ועקבותיהם אבדו".
"אור", הבן של "רחל" הוא הילד שהמשטרה שמה עליו בשבוע שעבר את ידה ולקחה אותו מידי המשפחה שהחזיקה בו. "רחל" מספרת כי לאחר מסירת הילד למשפחה היהודית, החליטה כי הגיע הזמן שתממש את כונותיה שהביאו אותה לישראל. "אבא שלי נולד בגליל העליון, שם הכיר את אמא שלי, הם התחתנו ובשנת 67 היגרו לירדן. אביה של אמי הוא מנכבדי טולכרם ושמונת האחים החורגים שלי-דודים חורגים שלי- חלקם מחבלים וחלקם משתפי פעולה. כבר כשהייתי בת שבע התחלתי לשאול יותר מדי שאלות בנושאי דת וזה עשה לי בעיות במשפחה. אבא שלי אמנם רחוק מדת, אבל אמא שלי מוסלמית אדוקה, הם לא מלומדים ולא ידעו לענות לי. בצעירותי לימדו אותי לשנוא יהודים. הייתי מתפללת כל יום שימותו היהודים. יש כל מיני תפילות למותם של עובדי אלילים, עובדי אש וכופרים והכונה היא ליהודים. הייתי מתפללת אותם כל יום, עד שהגעתי לישראל".
ההצטרפות ליהדות
"רחל": "בהתחלה הייתי אצל משפחה וראיתי פעם שזורקים שם קלטות לזבל. כששאלתי למה זורקים קלטות שנראו לי חדשות, אמרה לי בעלת הבית: "כמו שלכם יש שייח'ים משוגעים גם לנו יש. זה רב משוגע" היא לא רצתה שהבן שלה, שהיה אז בן 15 ישמע את הקלטות וזרקה אותם. הוצאתי מהזבל ושמרתי אותם. אחרי זה עברתי לאכסניה של ערבים בשער שכם, כולם ערבים, לא יכולתי לשמוע אותם, אבל המשכתי לשמור אותם אצלי. מאז ועד היום הקלטות האלה, שהתברר לי שהם של הרב אמנון יצחק, ממשיכות ללוות אותי. הם עשו לי מהפכה בחיים. קלטת אחת על "ימות המשיח" מצאתי בה הרבה תשובות לשאלות שחפשתי להן תשובה, כל החיים. לפני כחמש שנים החליטה "רחל" כי היא חייבת להצטרף לעם היהודי.
כולם, העובדות והרשויות הקשו עליה. איש לא היה מוכן לסייע לשוהה בלתי חוקית להצטרף ליהדות. מלבד נצלנים שאינם ראויים, שהציעו לה תמורת טובות הנאה שונות להסתפק בגיור שאינו אורטודוקסי. אבל "רחל" ולא הרפתה. היא דבקה בדרך היהדות, הצטרפה למשפחות השומרות על אורח חיים יהודי, למדה מהם והחלה מתנהגת כשומרת תורה ומצוות. אורחותיה ולבושה לא הסגירו עוד את עברה. היא נטמעה בחברה היהודית לכל דבר והאמינה כי יבוא יום שכל הגורמים ישתכנעו ברצינות כונותיה. לאחר שנים מפרכות, הגיע אותו רגע. אחרי מסע מפרך "רחל" המוסלמית, קרובת משפחת המלוכה הירדנית משלימה את תהליך הגיור, קבלה עליה עול מלכות שמים ועומדת להצטרף ליהדות כגרת צדק המקפידה בחומרה על קלה כעל חמורה.
"רחל" חיה בירושלים כחרדית לכל דבר. וכשסברה שהשקט בא אל חייה, קפץ עליה ספור הילד ה"מאומץ" שאינו אלא ילדה. היא שומעת את פרטי המקרה מ"שופר ניוז" ומסכימה כי על-פי כל הנתונים מדובר בילד שלה. "הנסיך הקטן" הזה, צאצא למלכי ירדן, כבר אינו עומד רק במרכזו של מאבק בין המשטרה ורשויות הרווחה לבין הוריו החרדים שאימצוהו, אלא שגם אמו יולדתו אומרת שמעולם לא ויתרה עליו. "'אני פוחדת להשיב אותו אלי, שמא יקרה לו דבר רע. אני מעדיפה שבינתיים תמשיך המשפחה האומנת החרדית לגדל אותו. אבל אם יתברר שהילד הוצא מחזקתה וקיים חשש שימסר למשפחה שאינה מתאימה לאורח החיים היהודי האמיתי שרציתי שיגדל בו, אני אדרוש להחזיר אותו אל חיקי. מעולם לא ויתרתי עליו" - היא אומרת לקראת סגירת הגליון בשיחה בלעדית עמנו.
הפרשה שנופחה בתקשורת בצורה מאולצת, מקבלת מימדים אימתניים של סוגיה אנושית רגשית שישראל מעולם לא התמודדה עם שכמותה.