"אמהות מתעללות יותר" - כך הייתה הכותרת בעיתון "ידיעות אחרונות" (יום שני, כ"ב בטבת תשס"ה - 3.1.05).
נדהמת מקריאת המילים שלא נראות לי הגיוניות, המשכתי לקרוא את הכתבה שפורסמה בעקבות הסקר שערך השירות למען הילד - כן, אותו שירות למען הילד שהיה מעורב בפרשת "תינוק המריבה" ואותו שירות למען הילד שספג מבית המשפט ביקורת קשה על התנהלותו בפרשת "תינוק המריבה", ואותו שירות למען הילד שמגלגל את האחריות הלאה ממנו...
הטענה שלי היא כי הכתבה עצמה היא זו שמתעללת באמצעות הטעיית הציבור, מהטעמים הבאים:
הכתבה עושה נזק לכלל הציבור, ופוגעת בו בהפצת מידע מוטה ומוטעה.
הכתבה עושה עוול לאמהות רבות בישראל.
שמא הכתבה באה כדי להיטיב עם בודדים על חשבון אחרים ועל כך אפרט בהמשך.
קריאה ביקורתית של הנתונים המפורסמים בכתבה מגלה בדיוק את ההיפך ממסקנותיה של הכתבה גופה - אמהות מתעללות פחות!
לא צריך להיות בוגר החוג לסטטיסטיקה כדי לקחת את הנתונים שפורסמו ולנתח אותם אובייקטיבית ונכונה.
אתייחס אליהם אחד אחד:
1) מנתונים שיוצגו בכנס שיתקיים במכללת "שערי משפט" עולה, כי בעשור האחרון חלה עלייה של כ-270 אחוזים במספר מקרי ההתעללות בילדים בתוך המשפחה. בשנת 1993 עמד מספר המקרים המדווחים על כ-14 אלף, ובשנת 2003 דווח על כ-37,500 מקרים".
יש לציין באותיות מודגשות, כי הנתונים עליהם מתבסס המחקר הנ"ל נלקחו ממספר המקרים המדווחים, דהיינו: אין המצב הזה משקף אלא עלייה במספר המקרים המדווחים.
להקיש מכאן על כלל הציבור ועל כלל המדינה - לא נכון לעשות.
אין שום הוכחה לכך שהאלימות כלפי ילדים עלתה במדינתנו במרווח השנים הנ"ל. כל מה שנאמר ונובע מן המחקר הוא שיש עלייה במניין המקרים המדווחים וזאת לדעתי קרה משני טעמים עיקריים:
א. חוק הדיווח.
ב. עלייה במודעות הציבורית.
יחד עם זאת, קיימת כיום מגמה בקרב אנשי מקצוע, בעיקר מהתחום הטיפולי (כפי שכתוב בהמשך המאמר) המבקשת שלא לדווח על מקרי אלימות במשפחה (?!)
2) "במדגם שנערך בקרב כ-15 אלף ילדים שעברו התעללות, התברר כי ברוב המקרים שני ההורים התעללו בילדיהם. ב-4,736 מקרים האם הייתה זו שהיכתה והתעללה בילדים, ומספר המקרים בהם האב היה ההורה האלים עמד על 4,291".
מניתוח חובבני ושגוי (כפי שנעשה בכתבה) ניתן לראות, כי על פניו יש הפרש של כ-500 "קולות" לרעת הנשים, כלומר: האמהות יותר אלימות כלפי ילדיהן מאשר האבות.
מעניין, מוזר ותמוה בעיני, כיצד התעלמו בהבאת הדברים ובניתוחם התעלמות מוחלטת מעובדה ידועה לכל: האמהות נמצאות עם הילדים פי שלוש ולפעמים פי ארבע מאשר האבות. הדבר ברור ונראה לכל עין בעיקר בשעות אחר הצהריים, כאשר האמהות הן אלה שבאות לאסיפות הורים, האמהות הן אלה המוציאות את הילדים מהגן, מגיעות איתם לרופא, מאושפזות איתן כשצריך בבית החולים, מלוות אותם לחוגים, מסיעות אותם לאירועים תרבותיים וחברתיים ועוד. פגשתי אמהות אשר קובלות על כך כי בעליהן רואים את הילדים רק בסופי שבוע שהוא היום היחיד אשר מוקדש למשפחה ולא לעבודה ומכנות את עצמן כ"אלמנות היי-טק", או שהן תובעות הכרה בהן כחד-הוריות למרות נישואין לבעל שהוא למשל בצבא קבע ומגיע אחת לשבועיים הביתה ועוד רבות הדוגמאות...
על-רקע עובדה בסיסית זו, ניתן להסיק בדיוק ההיפך מהמסקנה של השירות למען הילד: אמהות ביחס לאבות - אלימות פחות כלפי ילדיהם. ולהלן החישוב הנכון בהנחה זהירה כי האמהות נמצאות רק פי 3 מהאבות בחברת הילדים:
4736:3=1579
ההשוואה של מקרי האלימות המדווחים לגבי אותו פרק זמן היא 1579 - אמהות, ו- 4291 - אבות.
[זאת ועוד, נשים רבות נוטות לקחת את האשמה עליהן כאשר מדווחת אלימות כלפי הילדים, וזאת ככיסוי הנובע מפחד מפני הבעל האלים - ומבחינתי מדובר בשיתוף פעולה עם העבריין שזה פשע בפני עצמו. נסיבות מקלות, הסברים והרחבה בנושא כאוב זה אינם מנושא המאמר אך אדגיש כי תופעה זו מדאיגה ושלילית].
3) לפני 15 שנים נחקק חוק הדיווח, על-פיו אנשי מקצוע חייבים לדווח על כל מקרה של אלימות כלפי ילדים, גם כאשר מדובר רק בחשד. והנה בכתבה אנו למדים כי "מקור העלייה התלולה במקרי הדיווח נעוץ בצירוף של מספר גורמים: חקיקתו של חוק הדיווח, עלייה במודעות לצורך להיאבק באלימות וכן גידול כללי באלימות בחברה הישראלית"; אמירה סתמית - במסווה של מחקר מדעי [כאילו כחלק אינטגראלי מהמחקר] - ללא כל סימוכין.
עוד מצוין בכתבה, כי "יותר ויותר אנשי מקצוע מבקשים פטור מחובת הדיווח, מחשש שהדבר יפגע בטיפול".
האם יעלה על הדעת כי גורם במדינת ישראל יבקש פטור מחובת הדיווח?!
האם יעלה על הדעת במדינת ישראל כי תיתכן היענות לדרישה כזו?!
האין מדובר בכך בשיתוף פעולה עם העבריין?
האין מדובר בעבירה על החוק?
האם הטיפול הפסיכולוגי הוא באמת מעל הכל - מעל השמירה על חייו של הקורבן? מעל החוק?
זה מכבר מוטחת ביקורת קשה על עובדים סוציאליים ופקידי סעד, בגין הכוח שניתן בידיהם והסכנה הגלומה בכך. לא יתכן כי פקידות הסעד, אשר עושות עבודה חשובה ביותר - אך גם מורכבת, טעונה, רגישה וגורלית, יפעלו בחלל ריק ללא ביקורת, בקרה ובדיקה. בית המשפט חייב להוות מוסד בודק ומבקר, ולעתים אף יותר מכך, כלפי מנגנוני הסעד דווקא בגלל סוג עבודת הסעד כאמור.
4) מעניין כי נתונים אלה של השירות למען הילד ופרשנותם המטעה, הנוטעת בציבור חשדנות בסיסית כלפי אימהות, התפרסמה ימים ספורים לאחר פסק הדין שניתן על אודות "תינוק המריבה" ("תינוק האהבה") אשר יצר בציבור תגובות רגשיות קשות כנגד ההורים הביולוגים שנלחמו על השבת הילד אליהם.
מבלי להיכנס לסוגיית "טובת הילד" אשר הייתה נוחה מאוד לדיון ציבורי ובכך הסיטה את הציבור מהכשל המשפטי והחוקי שהיה בבסיס טרגדיה נוראית זו, אני מדגישה כי בפסק הדין מתחו השופטים ביקורת קשה ונוקבת על התנהלות הרווחה והשירות למען הילד!
המחדל הנוראי שהתגלגל בבית המשפט במשך כמעט שנה וחצי (ועוד ידו להתגלגל הלאה נטויה) - הוא בראש ובראשונה פרי באושים של אותם "אנשי מקצוע", אשר עברו על החוק בהתנהלותם בפרשת התינוק המאומץ.
בידיעה כי הציבור סובל מטראומת הילדה קרולה שהוחזרה לברזיל, היה נוח מאוד "למשוך" זמן עד כדי מזמוזו על-מנת שחוות דעת מומחים תוכל להתייחס ל"תיאורית ההתקשרות" ולעוד גורמים המטים את הכף לטובת ההורים המאמצים, ובכך להתגבר על שאלת וסוגיית כשרות ההליך המשפטי שבהחלט ניתן לבקרה (ועל סוגיה זו כבר דנתי במאמרי: "טובת הילד"):
א. התינוק הועבר למשפחה יהודיה בניגוד לחוק.
ב. "נעלמה" מבית המשפט עובדת מחלתו הקשה של האב.
5) ביטול חוק חובת הדיווח ישרת לרעה ילדים רבים במדינת ישראל. יתכן כי המשטרה תשמח לקבל פחות דיווחים, שכן גם כך קצרה ידה מלטפל בכל המקרים. בתי המשפט וודאי שישמחו על פחות תיקים, ואילו שירותי הרווחה, מטפלים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, יחגגו מעומס עבודה ומשליטה מלאה ללא פיקוח על מה שקורה בחדרי חדרים בינם לבין מטופליהם.
ממשלת ישראל תוכל לדווח על ירידה משמעותית במקרי האלימות במשפחה, ורק נתון אחד יישאר שם כעדות חיה לפשע: מספר מקרי הרצח של נשים וילדים - ימשיך לטפס כלפי מעלה.
ביטול חובת הדיווח הוא אסון לנשים ולילדים רבים, ובמקומו אני קוראת למחוקק להחמיר ענישה כלפי עבריינים של האלימות במשפחה כצעד הכרחי (ולא יחיד) למיגור התופעה.
_________________
טל רבינוביץ' כתבה את הספר "כלה ונחרצה" רומן אוטוביוגראפי בהוצאת ספרית הפועלים - הקיבוץ המאוחד, וכן חיברה מספר ספרי ילדים. המאמר פורסם בפורטל: BSH
לכותבת אתר אישי: tal-tales.israel.net