היו זמנים, ולא רחוקים, בהם לא ידענו מה שמו של ראש השב"כ, שלא לדבר שלא היה לנו מושג ירוק איך הוא נראה.
בינתיים התקדמנו, יצאנו מחשכת המערה של תקופת האבן. היום אנחנו דמוקרטים יותר, שקופים יותר. היי-טקיים יותר, ושפויים יותר.
היום, תודה לאל, כולנו מכירים את ראש השב"כ לא רק בשמו אלא יודעים מה מראהו. אנחנו יודעים אפילו שבעוד כשלושה חודשים הוא עתיד לסיים את תפקידו ולפרוש לגימלאות.
בימים האחרונים החליט מי שהחליט שעלינו לדעת מה חושב ראש השב"כ בעניינים החיוניים ביותר לביטחוננו. אולם ידיעה שכזאת אינה גילוי נאות מספיק, ולפיכך החליט מי שהחליט שעלינו לדעת מה חושב בנושאים אלה גם הרמטכ"ל.
והשניים, אנשי ביטחון מנוסים ומיומנים, אומרים דבר והיפוכו, ואנחנו איננו יודעים את נפשנו...
הרמטכ"ל, גורס שניתן לשחרר טרוריסטים עם דם על הידיים, בעוד שראש השב"כ אומר שחלילה לנו מלעשות שטות שכזאת. אכן, ויכוח עקרוני שחשוב ביותר שכל אזרח הדיוט יידע שראשי הביטחון שלו מתכתשים זה כנגד זה בנושא שהוא בנפשנו.
ויכוח שכזה חשוב שיחשף גם לעיניהם של המשפחות השכולות, שרוצחי בניהם מתכוננים כבר ללבוש את בגדיהם האזרחיים ולפרוח לחופשי.
ויכוח שכזה חשוב שיובא לידיעתם של ראשי הרשות הפלשתינית, שרק אתמול היו אויבינו בלב ובנפש. להם חיוני מאד לדעת את כל חילוקי הדעות שביננו, כדי שיוכלו לסחוט מאיתנו את מירב הויתורים כשמנהיגנו מתחרים ביניהם מי יוותר יותר.
וראש הממשלה שלנו, הרי גם עמדתו חשובה לאויבינו, והוא הזקן שבחבורה מפשר בין הניצים בגן הילדים שלנו, פוסק - ישוחררו טרוריסטים עם דם על הידיים אך רק פנסיונרים, קשישים וחולים.
והאזרח השפוי שאינו סובל מאיבוד הזכרון, אמנזיה בלעז, נזכר בפנסיונר ישיש חולה ומרותק לכסא גלגלים, השייח' אחמד יאסין שמו, ששוחרר כל עוד רוחו בו מכלאו והמשיך עוד כמה שנים לבעוט בנו מכסא הגלגלים שלו עד שנאלצו בחורינו הטובים להשיב את נשמתו לבוראו.
אכן, תיאטרון אבסורד - עלבון לאינטליגנציה שלנו.