ישראל חוששת שהרגיעה הזמנית איננה אלא אחיזת עיניים. פסק זמן של ארגוני הטרור נועדה כדי להתארגן לקראת פרק חדש של לחימה עקובה מדם.
מעין הר געש שהלבה הרותחת מבעבעת במעמקיו כשהוא עלול כל רגע להתפרץ מחדש בקול נפץ אדיר. לפיכך, ישראל דורשת מהפלשתינים, שהפכו בין לילה לרלבנטים, וממנהיגם הנבחר אבו מאזן, להוכיח שאינו משטה בנו והפעם כוונותיו טהורות. לכן ישראל אינה מסתפקת ברגיעה הרופפת, אלא דורשת ממנו להפגין מנהיגות, לפזר את ארגוני הטרור ולפרוק אותם מנשקם.
מנגד, דורשים ראשי הרשות הפלשתינית מישראל לחזק את אבו מאזן בקרב בוחריו, ולהוכיח להם שהוא מסוגל לספק את הסחורה, כשהצעד המשמעותי הראשון הוא שחרור המוני של הטרוריסטים הכלואים בבתי הסוהר הישראלים, כולל המרצחים עם דם על הידיים. דוגמת הסדרים דומים שנעשו בעבר בדרום אפריקה, באירלנד, ביוגוסלביה וכו'.
גם מזכירת המדינה האמריקנית, הגב' קונדליסה רייס, דורשת מישראל ללכת לקראת הפלשתינים ולתמוך באבו מאזן במחוות מפליגות.
השאלה המכרעת היא האם ניתן לגשר הפעם על התהום העמוקה והפעורה בין דרישת ישראל לפירוק תשתיות הטרור לבין הדרישה הפלשתינית לשחרור אסירים?
הפתרון היצירתי הוא באמצעות קביעת תעריפון - מעין לוח מחירים: תמורת שחרור טרוריסט זוטר יסגירו הפלשתינים לישראל 10 רובים, שחרור טרוריסט בכיר יותר מחירו יהיה 50 רובים, כזה עם דם על הידיים, יחייב חשיפת מנהרת תופת בציר פילדלפי.
ניתן כמובן לגוון את אמצעי התשלום במסירת פצמ"רים, טילי קאסם, חגורות נפץ, מעבדות לייצור חומרי חבלה וכן הלאה וכן הלאה. אם יצליחו הצדדים להשלים את התהליך,יתרוקנו בתי הסוהר הישראלים מאסירים פלשתינים ובמקביל יתרוקנו מחסני ארגוני הטרור מאמצעי לחימה.
יהיו אלה צעדים בוני אימון שיאפשרו המשך התהליך. הפתרון המוצע המבוסס על הדדיות, עדיף לאין שיעור על התוכנית המסוכנת והחד צדדית של ממשלת ישראל, במסגרתה ישוחררו, בשלב ראשון, 900 מחבלים - תמורת אפס מאופס, רגיעה משקרת ומשכרת.