בעקבות ועידת הפיסגה בשארם מציגה התקשורת הישראלית את תבשיל האופוריה רב הרושם והגדול ביותר בתולדות ישראל שמן הראוי לו שיכנס לספר השיאים של גינס. כותרות ענק צבעוניות שאין בהן עובדה אמיתית מוכחת אחת מלבד משאלת לב, קובעות כי "שפת השלום תחליף את שפת הרובים", כי יש "לתת לילדים מחר חדש" וגם, לא פחות ולא יותר, "סוף האינתיפאדה" הגיע - מעטרות מקיר לקיר את העמודים הראשונים בתקשורת הכתובה ומבטאות היטב את רחשי הלב העמוקים ביותר ואת תקוות האמת של העם בישראל.
למרבה הצער נראה, כי עם תום תקיעת חצוצרות השלום ותרועות ההידד למנהיגים שרקחו את "פסטיבל השלום" הזה, נשוב כולנו - ישראלים ופלשתינים - אל שדות הקרב של המדון והאסון. שדות הרצח שבהם אנו מבוססים ומדממים כבר יותר ממאה שנה.
לא צריך להיות נביא כדי להבין כי התפתחות העלילה במחזה הקסמים המוצג בפנינו על בימת ההיסטוריה המזרח תיכונית תוביל את שני העמים האלה, הנאבקים על קיומם ועצמאותם, בחזרה אל מחוזות האלימות הפראית, הרצחנית. לא צריך להיות נביא. די לקרוא בעיון את דברי האמת הברורים שהשמיע אבו מאזן. לקרוא, להבין ולהאמין.
אבו מאזן אינו משקר ואינו מבקש לטהר את הגלולה המרה במכבסת מלים. חד וחלק מסביר אבו מאזן כך: אנחנו חלוקים על הרבה נושאים… ברור כי לא נצליח היום להגיע להבנות בכל נקודות המחלוקת אבל ההשקפה שלנו בנושאים האלה ברורה והיא לא תשתנה. ומה הנושאים הללו? "חידוש השיחות על הסדר הקבע במטרה להפסיק את הכיבוש הישראלי בשטחים הפלשתיניים מאז 1967 ולהסדיר את כל הנושאים הקשורים להסדר הקבע כגון ירושלים, הפליטים, הגבולות, ההתנחלויות, המים ועוד".
למי שאולי אינו בקיא בתורת הנסתר ראוי לבאר, כמעט בנוסח רש"י, את משמעותן המדויקת של "הצהרות השלום" של אבו מאזן.
- "להפסיק את הכיבוש בשטחים הפלשתינים מאז 1967" פירושו - על ישראל לסגת בחזרה אל גבולות 1967. המשמעות: כל ההתנחלויות ביהודה ושומרון יפונו, כולל אריאל ומעלה אדומים.
- נושא ירושלים. כל ירושלים המזרחית, כולל הכותל המערבי והעיר העתיקה, יהפכו להיות חלק בלתי נפרד מן המדינה הפלשתינית. בידי ישראל תוכל, אולי, להישאר המובלעת של הר הצופים, אבל כיוון שזה סידור לא כל כך הגיוני, גם נושא זה יהיה פתוח למשא ומתן.
- הפליטים. כאן מדובר בשפה רכה על הנושא העקרוני הקרוי בפי הפלשתינים "זכות השיבה". משמעותה של "זכות" זו - מאות אלפי הפליטים הערבים מימי מלחמת השחרור ב1948-, יחד עם צאצאיהם - יחזרו להתגורר בתחומי מדינת ישראל בישובים שמהם נמלטו או נעקרו. בנוסף לחזרה תידרש ישראל גם לשלם פיצויי עתק לפליטים השבים בעבור נכסיהם ש"נשדדו" בידי "היישות הציונית" ותמורת שנות הסבל הרבות בגלות מחנות הפליטים בכל מדינות ערב.
- הגבולות. כל עמק איילון - שבו עובר כביש הגישה המרכזי לירושלים - ומיתחם הקרקע ממשטרת לטרון עד רמאללה, שהיו עד 1967 בתחומי ממלכת ירדן, יעברו לשליטת הרשות הפלשתינית. לאחר שינוי גבולות כזה תוכל הנסיעה לירושלים להתבצע רק דרך הכביש הישן מרמלה, דרך צומת נחשון, עד בואכה בית שמש ומשם לשער הגיא. דוגמה נוספת: כל ישובי הבקעה יפונו וגם מתחם "גב ההר" השולט על מקורות המים הזורמים אל תת הקרקע של מדינת ישראל.
כל אלה, בשיא התמצית והקיצור, הינם הנושאים העקרוניים שמדיניות הרשות הפלשתינית לגביהם "ברורה ולא תשתנה". במלים פשוטות: מנקודת הראות הפלשתינית "על זה אין מה לדבר".
יהיה זה אך סביר להניח כי לפחות בסעיף "זכות השיבה" תשובתה של ישראל תהיה "לא" באלף רבתי. הטעמים הישראלים לסירוב קטיגורי כזה ברורים לכל. משמעות מימוש "הזכות" הזו - סוף הקיום הריבוני היהודי-ציוני והפיכת ישראל למדינה דו-לאומית שעקב מה שמכונה "הבעיה הדמוגרפית" תהפוך לטריטוריה מדינית הנשלטת בידי הערבים. מה יעשו הפלשתינים נוכח סירוב עקרוני שכזה? התשובה גם לכך חייבת להיות ברורה לכל מי שמסרב לטמון את ראשו בחול מעשה בת יענה. הם לא יוותרו. הם יפתחו באינתיפאדה חדשה - רצחנית, אכזרית ואלימה יתר מקודמותיה - מתוך הנחה כי לאחר ארבע שנות רצח בשתי האינתיפאדות הראשונות כושר העמידה של הישראלים כבר לא מה שהיה והכנעתם בסיבוב נוסף תהיה קלה בהרבה.
מנהיגים של ממש, ולא מתעתעים, חייבים לטעת תקוה בקרב עמיהם, לבל תיפול הרוח. הסיסמה "לנצח תאכל חרב" אינה יכולה להיות קו מדיני לחיים תקינים במדינה נורמלית. אבל המנהיגות גם חייבת לומר לעם את האמת - בנוסח הצ'רצ'יליאני של דם יזע ודמעות - כדי שתקוות השלום לא תהיה תקוות אך שוא, תקוות כזב.