מלחמת אוסלו, המתארכת כתוצאה מהשתתפות פרס, אדריכל המחדל, בממשלת שרון, מצמיחה עשבים שוטים: תנועות קיקיוניות המחבלות בחוסן הלאומי.
בזמן מלחמת לבנון התפרצה תופעת 4 האימהות. לולא ההתגייסות וההתקרנפות של 2 אחרות - כרמלה מנשה ושלי יחימוביץ - הן היו נשארות 4 בלבד, ומחבלי ערפאת לא היו נהנים מהעידוד הנובע מבריחת צה"ל מלבנון. היום נראה שכוחות דומים בתקשורת "הממלכתית" ודומותיה, המעמידים לרשות תנועות כאלה כל מסך ומיקרופון, פוגעים במודע ושלא במודע ביכולתה של ישראל להצליח במאבק הקיומי שנכפה עליה.
לא מן הנמנע, שמאחורי מסע מתוקשר זה עומדים מימון זר ופוליטיקאים מסוכנים מהשמאל הקיצוני, שרים בעבר ובהווה, שפתחו במצעד האיוולת והביאונו למלחמת אוסלו. ארץ אובדת באשמת שריה, כדברי אורי צבי גרינברג.
תקשורתנו, כולל שדרניות פוליטרוקיות שאינן מסוגלות לומר "כוחותינו חזרו בשלום", לא רק מדווחת על תנועות קיצוניות אלה, אלא אף מקדמת בשקיקה רעיונות מסוכנים המקובלים על אלה שעדיין מגוייסים למען תהליך אוסלו וגרורותיו.
דוגמאות לרעיונות אלה: טרנספר של יהודים מבתיהם בגלל יהדותם (בלי לקרוא לכך בשם זה, למרות שטרנספר הוא טרנספר הוא טרנספר), הפרדה חד-צדדית, יוזמת "השלום" הסעודית, או בריחה-נוסח-לבנון.
לקידום רעיון אחרון זה הוקמה עוד תנועה, המתקראת "היום השביעי", כביכול היום הדרוש להשלמת מלחמת ששת הימים באמצעות ויתור על הישגיה וחזרה ל"גבולות אושוויץ", על-פי הגדרת אבא אבן. שם זה, בלי שהתכוונו לכך, רומז לשם מתאים יותר: "המיליון השביעי". שלא מדעת, התנועה מסייעת במעשיה ובמחדליה לצורר בן ימינו, השואף להמשיך את מלאכתו של קודמו: לשניהם רשימת חיסול המונה 6 מיליון יהודים.
האבסורד הגלום ב"מיליון השביעי" בולט אפילו על-רקע הנימוקים שהועלו להצדקת "תהליך השלום", בטענה שהגיעה העת להיות עם נורמלי, ככל העמים. אבל, דווקא עם נורמלי אינו מוותר על ארצו תמורת "שלום" או אפילו שלום; עם נורמלי מאמץ ומשבח את חלוציו ולא את הסרבנים והעריקים; עם נורמלי נאמן לסמליו ולדגליו, ולא רגיש לסמלי האויב במקום לסמליו; אינו מעמיד את במות התקשורת שלו לשימוש האויב. הנכונות של גופים קיצוניים לוותר על לב הארץ תמורת אחיזה בשוליים שלה אינה מעידה על נורמליות. הציפיה מראש הממשלה להיות דה-גול ולא צ'רצ'יל, והנכונות להתייחס אל לב הארץ כאל אלג'יריה הכבושה בידי צרפת מעידה על עיוות נורא, ולא רק חינוכי.
תקשורתנו משתעשעת בהשוואה השגויה בין יש"ע לאלג'יריה וגוזרת מכך גזרה שווה לגבי הפתרון הדרוש. מכאן הכמיהה ל"דה-גול ישראלי" וההתעלמות מההבדל העקרוני שבין המשל האלג'ירי לנמשל הישראלי: באלג'יריה היה כיבוש של עם זר וארץ זרה, ואילו בארץ מתקיים מצב ייחודי, שבו קיימים יחסי כובש-נכבש בין שני עמים, אולם לא בין "הכובש" לארץ, שהיא ארצו. הגדרת השליטה היהודית בחלק מהארץ כ"כיבוש", לעומת שליטה "חוקית" - בינתיים - באזורים אחרים, מתבססת אך ורק על "קו ירוק" מקרי, שהתקיים 19 שנים בלבד, כמחצית האחוז מתולדות עם ישראל.
ראוי לזכור שמלחמת העולם השניה פרצה כתוצאה בלתי נמנעת מהמדיניות השגויה של צ'מברליין ודאלאדייה, שהאמינו שוויתורים לתוקפנות הנאצית ימנעו מלחמה. ניתן היה לצפות שלקח ההסכם האומלל במינכן הוטמע בתודעתנו הלאומית. מלחמת העולם השניה פרצה למרות "שלום מינכן", וצרפת התמוטטה במהירות מול הכוח הגרמני. שרידיהם של צבאות צרפת ובריטניה נהדפו מערבה, הימה, ונחלצו בקושי באמצעות פינוי הירואי מחוף דנקירק.
אם לצטט את דה-גול, ראוי לפנות לימיו היפים, מול הכיבוש הנאצי. כך אמר: "צרפת הפסידה בקרב, אולם צרפת לא הפסידה במלחמה. אמנם שליטים שזכו לשלטון נכנעו בהיתפסם לבהלה, שכחו את צו-הכבוד והסגירו את הארץ לעבדות. אולם שום דבר אינו אבוד". רק כעבור 5 שנות מלחמה, ובסיוע אדיר של המעצמות, עלה בידו להשיב לעם הצרפתי את מולדתו הכבושה ואת כבודו. ישראל עדיין יכולה להציל את עצמה מהכובש הפלשתינאי.