משה טווינה, נהג מונית בן 50 מאשקלון, הצית עצמו למוות. הוא שרף את עצמו בפארק הלאומי בעיר, מקום מרהיב ביופיו. "נמאס לי מהמצב הכלכלי הקשה" הצליח להסביר למי שניסו לכבות אותו, בעודו בוער וחרוך, "אז החלטתי לשרוף את עצמי". למרבה הזוועה - הוא הצליח.
הסוף הטראגי הזה מעיד על החברה שבתוכה חי ובתוכה מת, באפס משאבים, בחוסר סיכוי, בהעדר אופק, כשהכול חסום ושחור וחסר מוצא.
משה טווינה העז לפסוע על סף תהום - מקום שבו מצויים עכשיו מאות אלפי בני-אדם בישראל - את הצעד הקטן הנוסף, אשר דרדר אותו אל מעמקיה.
אנשים רבים, החיים (חיים? שורדים, וגם זה בדוחק!) במקומותינו בחרדה קיומית מתמדת, כאשר איום החידלון וחרבו מונפת מעל ראשיהם ומנופנפת לנגד עיניהם לא מאבדים עצמם לדעת - אף כי החיים איבדו אותם זה מכבר והם איבדו, בעצם, את חייהם כבני אדם שיש להם כבוד - רק בשל פחד המוות.
משה העז. במר ייאושו ובמר גורלו עשה את המעשה היחיד שנותר לו, לתחושתו לעשותו. הוא עשה את המעשה שהיה עבורו ברירת מחדל - תרתי משמע. הוא המיט על עצמו את אסונו והקיץ את קצו.
לא הכרתי אותו. סביר להניח שרובנו ככולנו לא הכרנו אותו. ספק אם מחר, מחרתיים, נזכור את שמו. הוא ייזכר, אם בכלל, בשם העצם הקיבוצי שלו "נהג המונית מאשקלון".
מחר יאפיל על סיפור חייו, שהסתיים באופן שאין נורא וטרגי ממנו, סיפור עצוב, איום ונורא, אחר. מוות נוסף - או, חלילה, רצח - צפוי, ידוע מראש "יתפוס כותרת".
תכיפותם המסחררת של מקרים טרגיים (כה דלה ואין-אונית היא השפה, אשר חרף עושרה לא ניתן למצוא בה מלים הולמות לתיאור הזוועות המתחוללות במציאות חיינו) אינה מאפשרת לעצור ולחשוב: לאן הגענו? לאן טרם הגענו? לאן, חלילה, נגיע? -
שאלות פתוחות כמו פצע שותת מוגלה, עוכרות שלווה, טורדות מנוחה, שנשאלות ונותרות ללא מענה, בעוד גופתו השרופה, המפוחמת, של משה טווינה עטופה בתכריך, טרם רדתה קבר.