מעטים הם הרגעים בחייה של אומה שבהם גורלה ועתידה נתונים הם בכפיו של אדם אחד. של מצביא אחד. בדרך כלל נחלקת לה ההצלחה בין אבות רבים ובשיגרה רבים הם הנושאים בעול ממילא. אין הרבה שמות החקוקים בלב האומה כפרטים בודדים ואין הרבה פנים הצרובים בתודעה הלאומית כמי שבמעשיהם הפכו לסמל ומופת.
כזה היה טרומפלדור בתל-חי, כזה היה זרובבל הורביץ והמשוריין פורץ המחסומים שלו בדרך לירושלים הנצורה. היו עוד כמה בודדים אשר מקום של כבוד שמור להם לעד בפנטאון של תולדות עם ישראל בארצו. כאלו ששמם מעורר יראת כבוד בהזכרתו. כמו אלי כהן. יוני נתניהו. ובעת החדשה- ניר פורז ודרור ויינברג למשל. כל אלו הם גיבורים אשר תהילתם היא להם לעד בזכות עמידתם בגבורה, עד כלות, במשימה אשר לקחו על עצמם. כשליחי הציבור.
אולם, מעטים הם עוד יותר אשר גורל האומה הוכרע על-ידם דווקא באי עמידתם במה שמצופה מהם. אותם גיבורים אשר ידעו לזהות את הרגע הנכון שבו המוסכמות היו חורצות את גורל האומה לשבט. כאלו אשר ידעו שהאחריות הרובצת על כתפיהם היא אך ורק שלהם. ששיקול הדעת שלהם שוקל באותו רגע טונות רבות שאף אחד לא מוכן לחלוק עמם במשאם. כזה היה צביקה גרינולד. מכוח צביקה, אשר יכל אם רק רצה - גם כן בגבורה - לחזור בשלום מהקרב, אך בכך להקריב את רמת הגולן ואולי גם את כל, כן את כל גורל עם ישראל. אך הוא בחר בדרך הגבורה העילאית. הגבורה שמעל למצופה ומעל למוסכמה.
כזה היה גם אריאל שרון במלחמת יום הכיפורים, אשר הבין שהפקודה שנותנים לו נובעת מעיוורון רגעי של הפיקוד העליון והוא מחליט לסרב פקודה ולצלוח את התעלה כשהוא סוחף אחריו את כל אוגדתו. כן. זו גבורה עילאית. לשבור מוסכמה, להסתכן בהדחה, אך לדעת שאת האחריות לגורל האומה - זו המוטלת באותו רגע על כתפיך - אף אחד לא ישא במקומך. וגם לא ישא בתוצאות, אם משהו לא יצליח. זו הגבורה שהופכת אותך לגיבור אמתי. גיבור ישראל.
כעת, ערב אחד הרגעים הארורים ביותר בתולדות עם ישראל בארצו בעת החדשה, ממתין עם ישראל בדריכות לראות מי יהיה זה אשר יכנס בגאון לדברי ימי האומה כמי שבגבורה עילאית התעלה מעל כל השיקולים האישיים והסתכן למען הצלת עמו וארצו. מי יהיה הראשון אשר יקום ויאמר בגאון - "המלך ערום!". מי יהיה הקצין הבכיר הראשון שיאמר את מה שכולם כולם חושבים מזמן בשקט, בתוך לבם הרופס - שהשלטון העיוור מוביל את העם לאסון לאומי. הן ברמה הביטחונית - כפי שאומרות כל ההערכות המודיעיניות - והן ברמה החברתית - כפי שכבר רואים כולנו כיצד מתפשט הנמק והרקב בכל שדרות השלטון והשררה.
האם יהיה זה תא"ל גרשון הכהן אשר ייזכר כגיבור הלאומי? או שמא האלוף יאיר נווה? ואולי סא"ל עופר וינטר? מי מהם יהיה זה אשר יאמר: "או אני, או התוכנית הזדונית! זו המוכרת חבלי ארץ וחיי אדם ויישוב בתמורה לבצע כסף!" מי יהיה זה אשר יאמר "מה לצה"ל והמשטרה ולמהלך מטורף זה? איזה ביטחון זה מעניק לתושבי המדינה? איזה ביטחון זה יעניק לתושבי שדרות ואשקלון? הרי ההיפך הוא הנכון!! כיצד זה מתיישב בכלל עם המטרות שלשמן קיימים צבא הגנה לישראל ומשטרת ישראל"?? יודעים מה, אולי אפילו דן חלוץ או משה כראדי יאזרו אומץ לומר זאת, רגע לפני החורבן הנורא.
אל תחכו לפקודה. אימרו בגאון: אסור לתת את הפקודה הזו!!!
או אז, יפרוץ 'הצונאמי' ויסחוף אחריו את כולם. כן, כולם יחרו יחזיקו אחרי המנהיג האמתי הזה, הגיבור, ויאמרו - אנחנו לא חלק מהמשחק המפלצתי הזה. הכל בשם "הציות". אך עבור מה ולשם מה? "הציות" אינו ערך בפני עצמו אם הוא אינו נתון למרות ערכי היסוד של חירות האדם והגנת העם. כאן יסבלו המצייתים מ"הלם ציות"! ציות לחוק דראוני שחוקק עבור בצע כסף, שררה ושלמונים. "הלם ציות" שלא יסור מהם לעולם.
גבורת אי הציות העיוור הזו תהיה המפלט היחיד מביעותי הלילה אשר יהיו מנת חלקם שכל מי שיהינו לתת ידם למהלך ההרס והחורבן הנוראיים. חלומות ביעותים של ניפוץ ידי אם המחזיקה את תינוקה ומסרבת לעזוב את הבית שבו ילדה את כל ילדיה. חלומות ביעותים של הוצאת גופות גיבורים יהודים אמתיים מקברם והחרבת בתי כנסת וקהילות שלמות. הכל לפי הנוהל. בשם החוק. בשם קדושת הציות... כן. כופפנו את ידי האם לפי הנוהל. גררנו את תינוקה לפי הנוהל. בדיוק כמו שתרגלנו. הפרדנו את האמהות מילדיהן לפי הנוהל והפרדנו את הנשים והגברים לפי הנוהל.. מה נשאר? אה, רק להעמיס אותם על האוטובוסים שיקחו אותן למחנות המעצר. יופי. הכל דופק כמו מכונה מיומנת. כמו מנגנון משומן. מצוין. אפשר להתחיל להרוס את הבתים. הכל על-פי הנוהל והתרגולות. "הלם ציות"!! תתעוררו !!!!.
אז איזה שם נזכור לגאון ואיזה שם נזכור לדראון:
גרשון הכהן? יאיר נוה? עופר וינטר? או שמא יהיה זה מ"פ או חייל אחרים שיעיז להצביע ולומר ראשון: אבל רבותי, הכל פה לגמרי ערום?
ברגשי כאב וחרדה
צחי פנטון.