נאמנות במדינות הקונטיננט

הנאמנות (Trust) הינה אחד הכלים המשפטיים החשובים במשפט האנגלו-אמריקאי. השפעתה מגעת כמעט לכל שדות המשפט. הנאמנות מגדירה מערכת יחסים משפטית בין מקים הנאמנות והנהנים, לבין הנאמן, במערכת יחסים זו הנאמן מחזיק ומנהל נכסים, אשר מקים הנאמנות העביר לבעלותו, לטובת נהנים או מטרה. מן הראוי להדגיש כי הנאמנות איננה חוזה. הנאמנות נוצרה ומוסדרת על-ידי המשפט המקובל (Common Law) וגם דיני היושר (Law of Equity) חלים עליה. דיני היושר פותחו באנגליה על-יד בית המשפט הגבוה לצדק (Court of Chancery) לצד המשפט המקובל במטרה להשלים חסרים במשפט המקובל. ההסבר להחלת דיני היושר על הנאמנות הינו היסטורי. הנאמנות ככלי משפטי פותחה באנגליה בתקופת ימי הביניים, על-ידי בתי המשפט של הכנסייה. במקור נועדה הנאמנות להבטיח טיפול והשגחה על רכוש אבירים במהלך מסעות הצלב. לשם כך העבירו האבירים את רכושם לבישוף המקומי עד לשובם מהמסעות. במהלך השנים הוחלפו בית המשפט של הכנסייה בבית המשפט של היושר ומכאן תחולת דיני היושר על הנאמנות. כאמור, הנאמנות הינה מוסד וכלי משפטי שנוצר על-ידי עולם המשפט האנגלו-סאקסי, בסקירה זו נבחן כיצד הנאמנות מתקבלת במדינות המשפט הקונטיננטלי.

הנאמנות אינה מוכרת במשפט הקונטיננטלי (Civil Law). ניתן להקימה רק במדינות אנגלו-סאקסיות. אולם, השימוש בכלי המשפטי של הנאמנות עשוי לעורר עניין אף במדינות המשפט הקונטיננטלי, לשם קיום קשרים משפטיים ועסקיים בינלאומיים. יחד עם זאת, מן הראוי לציין כי השימוש בנאמנות במדינת משפט קונטיננטלי, עלול לעורר בעיות בכל הקשור להכרה בקיום הנאמנות ולקביעת הדין החל עליה. במדינות המשפט הקונטיננטלי השונות התפתחו מספר גישות ביחס לשאלת ההכרה בנאמנות. אולם לא כולן הצליחו לתת מענה הולם לכלל היבטי הנאמנות.

בתי המשפט בצרפת ובשוויץ אינם מכירים בנאמנות ככלי משפטי עצמאי, אף על-פי שהוקמה בהתאם להוראות החקיקה האנגלו-אמריקאיות. בתי משפט אלו רואים בנאמנות חוזה, ומחילים את דיני החוזים של מדינתם עליה. דוגמה לגישה זו: פסק הדין של בית משפט שוויצרי במקרה Harrison V. Credit Suisse. מר פרנסיס האריסון, אזרח ארצות הברית, הקים נאמנות לטובת בת זוגו, ילדיו ולטובתו עצמו. האריסון העביר נכסים לבנק Credit Suisse ומינה את הבנק כנאמן. בית המשפט הפדרלי בשוויץ, אשר בפניו הובא הנושא, פסק כי הנאמנות ככלי משפטי כפי שפותחה במדינות האנגלו-סאקסיות אינה מוכרת במשפט השוויצרי. בית המשפט קבע, כי הנאמנות הזרה כוללת בתוכה היבטים של חוזה נאמנות, של תרומה ושל חוזה לטובת צד ג'. לאור קביעה זו פסק בית המשפט, כי הנאמנות הזרה הינה חוזה משפטי מעורב. ככזו, הנאמנות הזרה תהא כפופה לדין המדינה אליה קיימות מירב הזיקות, ובמקרה זה לדין השוויצרי. על-פי החוק השוויצרי חוזה משפטי כזה אינו תקף. התייחסות אל הנאמנות כחוזה מתעלמת מחלק ממאפייניה הייחודיים של הנאמנות. אמנם הנאמנות האנגלו-סאקסית מכילה יסודות חוזיים, וקיים דמיון בינה ובין חוזה, אולם על-אף היבטים זהים, אלו עדיין קיימים הבדלים יסודיים. לדוגמה, חוזה הנאמנות לפי המשפט הקונטיננטלי מוגדר כך שהנאמן הינו בעלי הנכסים המועברים לנאמנותו. נכסים אלו מצטרפים לכלל נכסיו הפרטיים האחרים של הנאמן. לעומת זאת, בנאמנות האנגלו-סאקסית - נכסי מייסד הנאמנות מועברים לבעלות הנאמן, אך הם מוחזקים על-ידו בנפרד מנכסיו הפרטיים ואינם נחשבים לחלק מרכושו במקרה של פשיטת רגל או פטירה של הנאמן. הניסיון לקבוע כי הנאמנות האנגלו-סאקסית היא חוזה, במסגרתו ניתן ייפוי כוח לנאמן, אינו מביא בחשבון את העובדה כי הנאמנות האנגלו-סאקסית הינה בלתי חוזרת. ייפוי כוח אשר ניתן במסגרת חוזה ניתן לביטול או לשינוי, בכל עת, על-ידי מייפה הכוח. ואילו מקים הנאמנות האנגלו-סאקסית אינו נהנה מאפשרות זו, והעברת הנכסים מבעלותו לבעלות הנאמן הינה בלתי חוזרת. מקים הנאמנות האנגלו-סאקסית מאבד את בעלותו בנכסי הנאמנות עם העברתם לנאמן. בשל הבדלים משמעותיים אלו, בין חוזה הנאמנות במשפט הקונטיננטלי לבין הנאמנות האנגלו-סאקסית, כמעט ולא ניתן להסדיר את הנאמנות האנגלו-סאקסית באמצעות דיני החוזים לבדם.

דרך אלטרנטיבית המציעה פתרון עדיף להסדרת נושא הנאמנות הזרה, הינה התייחסות אל הנאמנות כתאגיד. בית המשפט השוויצרי יישם גישה זו במקרה OD Bank משנת 1994 (OD Bank V. Bankrupt's Estate WKR) ובכך הפך את הלכת Harrison. נאמנות WKR הבלתי חוזרת, הוקמה תחת חוקי ג'רנסי (Guernsey - אי בתעלת למאנש השייך לאנגליה). הנאמנות החזיקה בבעלותה, באמצעות חברות-בת, את בנק OD - אשר הגיש תביעה כנגד Bankrupt's Estate WKR. הנאמנים טענו כי הנושה - Bankrupt's Estate WKR, והחייב - WKR, שהוא מקים נאמנות WKR, הינם אישיות משפטית זהה. פעולה זו, בה הנושה והחייב הינם אישיות משפטית זהה, מתעלמת ממבנה הנאמנות ומנוגדת לו. בית המשפט השוויצרי נדרש להכריע האם הדין השוויצרי מכיר בנאמנות האנגלו-סאקסית. בית המשפט השוויצרי פסק, כי הנאמנות הינה חברת אחזקות, ובהתאם לכללי המשפט הפרטי הבינלאומי בדין השוויצרי דיני ג'רנסי יחולו על המקרה. בית המשפט בחן את הנאמנות בהתאם להוראות דיני ג'רנסי, וקבע כי הנאמנות הוקמה באמצעות שטר נאמנות כראוי ובהתאם לכללי המשפט המקובל. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי הנאמנות אינה תקפה, אך זאת בשל נימוקים אחרים. מקרה זה מדגים את ההתפתחות שחלה בהתייחסות המשפט השוויצרי אל מוסד הנאמנות האנגלו-סאקסית. בית המשפט השוויצרי הפעיל את כללי המשפט הבינלאומי הפרטי כדי לבחון את שאלת קיומה של אישיות משפטית על-פי דין זר. יישום גישה זו בעתיד עשוי להוביל להכרה בנאמנויות אנגלו-סאקסיות במדינות הקונטיננט. בשולי הדברים יצוין כי בפועל, בתי משפט במדינות קונטיננטליות (לדוגמה - בגרמניה) לעיתים קרבות מתייחסים אל הנאמנות הזרה כאל צוואה, זאת מתוך הנחה כי הנאמנות הוקמה כחלק ענייני הירושה של מייסד הנאמנות.

המקרים אשר הוצגו לעיל מאירים חלק מן הבעיות המתעוררות, בשל העובדה כי הנאמנות האנגלו-סאקסית אינה מוכרת במשפט הקונטיננטלי. בעיות נוספת מתעוררות בשל הצורך לאתר דינים במשפט הקונטיננטלי, אשר ניתן יהיה ליישם אותם ולמצוא בהם הקבלה עם הנאמנות האנגלו-סאקסית. הבעיה המרכזית היא חוסר ההתאמה בין דיני הקניין במשפט הקונטיננטלי, לבין דיני הקניין החלים על הנאמנות האנגלו-סאקסית. במשפט הקונטיננטלי - זכות הבעלות הינה מוחלטת ואינה ניתנת לחלוקה. לכן קשה לאנשי משפט קונטיננטליים להבין את הרעיון הגלום בנאמנות האנגלו-סאקסית, על-פיו קיימים שני בעלים עצמאיים של אותו החפץ אשר קשורים לחפץ בשני אופנים שונים. בעוד שבמדינות הקונטיננט הבעלות הינה מוחלטת, הרי שבמדינות המשפט המקובל ניתן לקיים בעלות כפולה בנכס - בעלות על-פי דין ובעלות על-פי דיני היושר. הבעלים מכוח דיני היושר מחזיק בזכות מבלי שיהיה הבעלים הרשמי של הנכס. במקביל, הבעלים על-פי דין הוא הבעלים הרשמי של הנכס. במשפט הקונטיננטלי, הכלי המשפטי הקרוב ביותר לבעלות הכפולה בנכס הוא הזכות לטובת הנאה בנכס ("זכות אכילת הפירות"). הזכות לטובת הנאה בנכס מבחינה בין הזכות לחזקה בנכס, לשימוש בנכס, ולהנאה מהנכס מחד ובין זכות הבעלות בנכס מאידך. במשפט הקונטיננטלי - הזכות לטובת הנאה בנכס אינה קיימת לטובת צד ג' (בניגוד לאפשרות הקיימת למייסד הנאמנות בנאמנות האנגלו-סאקסית לקבוע כנהנה אדם או גוף צד ג'), ורק מכוח חוזה נפרד ניתן להקנות את הזכות לטובת הנאה לצד ג'.

אמנת האג בנושא נאמנויות משנת 1984 עשויה לתת פתרון אפשרי לבעיות האמורות. אמנת האג הינה אמנה בינלאומית, המנסה לספק בסיס משפטי למדינות המשפט הקונטיננטלי המעוניינות לשלב במערכת המשפט שלהן את דיני הנאמנויות. אשרור אמנת האג בפרלמנטים של מדינות הקונטיננט, יוביל ליתר ודאות ביחס למבנה המשפטי של הנאמנות, כמו גם ביחס לשאלות ההכרה בנאמנות הזרה והדינים החלים עליה. עד כה אושררה האמנה בשש מדינות בלבד. כתוצאה מכך נותרה השפעתה על מדינות הקונטיננט מצומצמת למדי. הסבר אפשרי להיקף המצומצם של אשרור האמנה עשוי להיות גישת חלק ממדינות הקונטיננט, לפיה שיטת המשפט שלהם מצליחה לספק פתרונות הולמים לבעיות שמעוררת הנאמנות האנגלו-סאקסית.

כאמור, קיים קושי בהכרה בנאמנות האנגלו-סאקסית במדינות הקונטיננט וההתייחסות אליה אינה אחידה. לפיכך יש מקום לשקול אם הקמת קרן (Foundation) במדינות הקונטיננט תהא עדיפה על הקמת נאמנות. ניתן להקים קרן בה יופרדו נכסי מייסד הקרן מנכסי מנהל הקרן, והשימוש בהם ייוחד לטובת אדם או מטרה. ואכן, לעיתים קרובות מוקמות במדינות הקונטיננט קרנות למטרות צדקה, באופן הדומה להקמת נאמנות למטרות צדקה (הקדש) במשפט האנגלו-סאקסי. הקרן מוקמת כתאגיד משפטי, ונרשמת אצל רשם מיוחד המקיים רישומים הדומים לאלה הקיימים ברשם החברות. הקרן יכולה להחזיק נכסים בשמה, לפתוח חשבון בנק עצמאי, ולפעול משפטית כתאגיד לכל דבר ועניין. מבחינה זו יש לקרן יתרונות רבים. על-אף הדמיון בין הנאמנות לקרן, עדיין ישנם מספר הבדלים משמעותיים שמן הראוי להביאם בחשבון (חוקי ליכטנשטיין יהוו את הבסיס לבחינת ההבדלים בין הנאמנות לקרן): שלא כמו הנאמנות, הקרן הינה ישות משפטית עצמאית, ההופכת בעצמה לבעלת הנכסים המועברים אליה ממייסדה, זאת בניגוד לנאמנות בה הופך הנאמן לבעל הנכסים המועברים. בעלות הנאמן בנכסי הנאמנות עלולה להיות בעייתית במידה ויסיים את תפקידו או ילך לעולמו. הבדל נוסף בין הנאמנות לקרן נוגע לזהות הנהנים מהנכסים. בעוד שבנאמנות נהוג לקבוע מראש את זהות הנהנים, הרי שבקרן הדבר אינו הכרחי. בדרך כלל נקבעת זהות הנהנים עם הקמת הקרן. יחד עם זאת, קיים מנגנון המאפשר שינויים לשם הוספת נהנים או שינוי בזכויות נהנים קיימים. כמו כן, בניגוד לנאמנות, אשר בדרך כלל מוקמת לתקופת זמן מוגדרת מראש, הרי שקרן שנרשמה עשויה להתקיים לעד, ללא הגבלת זמן, בהיותה תאגיד משפטי הדומה לחברה. בנוסף, סוגי הנכסים אשר ניתן להעביר לבעלות הקרן אינם מוגבלים, זאת בניגוד לנאמנות אליה לא תמיד ניתן להעביר כל סוג נכס שהוא. הדרישה היחידה ביחס לקרן היא שמטרתה תקבע עם הקמתה. אולם, בצד היתרונות הרבים שבהקמת קרן קיימים אף חסרונות: עלות הקמת קרן יקרה בהרבה מעלות הקמת נאמנות. דוגמה לכך הינה דרישת הדין בליכטנשטיין, כי לקרן יהא הון מינימלי בסך 30,000 פרנקים שוויצרים. בנוסף, בליכטנשטיין מוטלים על הקרן מסים ממשלתיים, וישנה מניעה חוקית מהקמת קרן למטרות מסחר בלבד. כמו כן, ביחס לקרן כמו ביחס לנאמנות - מתעוררת בעיית הכרה במדינות זרות, שכן מלבד מליכטנשטיין, במדינות ספורות בלבד מוסדר נושא הקרן בדין.

מסקנתנו מהאמור לעיל היא, כי במידה ונכסים מוחזקים ומנוהלים במדינות המשפט הקונטיננטלי, אזי השימוש בקרן יהיה עדיף על-פני השימוש בנאמנות, זאת בעיקר לאור ההכרה המוגבלת של המשפט במדינות הקונטיננט בנאמנות. קשרי המסחר הבינלאומי הגוברים ותהליך הגלובליזציה המואץ בשנים האחרונות, מדגישים עוד יותר את החשיבות שבאימוץ גישה משפטית אחידה ביחס לנאמנות במדינות הקונטיננט. נראה כי הדרך המועדפת להשגת האחידות המשפטית הנחוצה, היא אימוץ הוראות אמנת האג בנושא הנאמנויות על-ידי מדינות נוספות.