מדי פעם, אבי, חובש הכיפה, ואני, חילוני מוצהר, מנהלים דיונים על עניינים שבאמונה. באחת משיחותנו ציינתי לפניו, שלדידי, הטרגדיה הגדולה ביותר ביהדות היא בהיותה דת מתנשאת ומתבדלת, המתנגדת למיסיונריות יהודית.
אברהם אבינו הגיע למכורה לפני כ-3,500 שנים (נותיר לחוקרים לקבוע את המועד המדויק...). כ-500 שנים אחריו יסד דוד את בירתו בירושלים. גם אם נאמר שתקופת האבות, דרך גלות מצרים ותקופת השופטים, וכלה ביסוד מלכות שאול, היוותה תקופת גיבוש הזהות הלאומית היהודית, הרי שלמן התהוות ישראל מאוחדת, עמדה בפני העם היהודי הזדמנות להפיץ את האמונה באלוהים אחד בקרב עמי האזור ולהביא להתגיירות מסיבית.
למרבה הצער, הגישה היהודית דגלה בהתבדלות ובהדגשת ייחודנו כעם נבחר על-פני העמים הפגניים שבאזור (סיפור המעשה בשכם בן חמור ובקורות בני עירם, בראשית ל"ד, אך מדגיש את הדבקות הפנאטית עד כדי אלימות, שבהתבדלות).
הנצרות נוסדה כאלף שנה לאחר התגבשות הזהות היהודית, אולם מתחילת דרכה דגלה במיסיונריות ובביטוי עליונות מוסרית, הכופה עצמה על מי שאינו נמנה על מאמיניה. ב-312 לספירה, קיבל על עצמו קונסטנטין הראשון, קיסר רומא, את הנצרות. מכאן קצרה היתה דרכה של הנצרות לעבר הבכורה בעולם המערבי.
כ-600 שנה לאחר הולדת ישו, החל מוחמד להפיץ את תורתו. סיסמתו היתה "דת מוחמד בחרב". מוחמד הבין, כי על מנת לצבור עוצמה הוא זקוק למאמינים, ועל כן החל לספח מאמינים בכוח. שליחיו שוגרו לעבר השבטים השונים בחצי האי ערב וסיפוח השבטים אל האיסלאם היה פשוט - כל ראש שבט נדרש לומר "אין אלוהים אלא אללה, ומוחמד הוא שליח אללה". מרגע שראש השבט התאסלם, כל השבט הפך מוסלמי. כמובן שניתנה לראש השבט אפשרות שלא להתאסלם, ולאבד את ראשו. רוב ראשי השבטים בחרו באפשרות הראשונה. מיעוטם, כשבטים היהודים, אכן נטבחו לפי חרב.
כפיית האמונה אף קיבלה באיסלאם ביטוי פונדמנטליסטי, שכן בבסיס האמונה המוסלמית הסונית, עומדת חלוקת העולם ל"דאר אל אסלאם" (העולם המוסלמי) ו"דאר אל-חרב" (עולם המלחמה - העולם הלא מוסלמי בו יש להילחם עד שיהפוך למוסלמי). האיסלאם השיעי אף הוא עושה חלוקה דומה.
הנצרות לא דגלה בחלוקה דיכוטומית כזו של העולם, אולם די אם נזכור את המיסיונרים באמריקה הלטינית ובמזרח אסיה, בכדי להבין שההומניות הנוצרית היתה מאוד לא הומנית בהנחילה את הנצרות ל"ברברים" ברחבי העולם, תוך כדי הכחדת תרבויות שלמות.
לחובבי המזרח אציין, כי גם הבודהיזם נדד מהודו צפונה ומזרחה תוך הפצת תורת בודהה והנחלתה לעמי האיזור (כ-500 שנה טרם הולדת ישו).
חלילה, אינני אומר, שהיהדות היתה צריכה להתפשט בכוח החרב (ואכן, הבודהיזם הופץ בכוח המילה), אולם דווקא באותם ימים בהם הייתה היהדות האמונה המונותיאיסטית היחידה, רבים היו סיכויינו להנחילה לעמי האיזור ולהביא להתפשטותה כדת שלטת אלטרנטיבית לדתות הטבע הפגאניות דאז. יתכן, כי אם היתה ביהדות מגמה מיסיונרית, או אז לא היינו מוצאים עצמנו במצב בו כיום ישנם ברחבי העולם כ-20 מיליון יהודים, בעוד אוכלוסיית העולם מונה אי אילו מיליארדים.
באותה שיחה, שפתחה את רשימה זו, עם אבי, היה הוא נחרץ בדעתו, כי כעם הנבחר צריכים היינו לשמור על התבדלותנו, וכי כוחנו הינו באיכות ולא בכמות. למותר לציין, כי לא הסכמתי עם תפיסתו זו. על כן, רבה היתה הפתעתי על שבשיחה נוספת לפני מספר ימים סיפר לי אבי, כי שינה את דעתו בנושא. להצדקה ולחיזוק של שינוי זה בדעתו, הזכיר לי כי בתנ"ך הבטיח אלוהים לאברהם, כי אלוהים ירבה את זרע אברהם "... ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים..." (בראשית כ"ב 17), "ועד כמה, שזכור לי", הוסיף אבי בעצב, "על שפת הים יש קצת יותר מ-20 מיליון גרגירי חול וכך גם מספר הכוכבים".
בל אחטא לאבי, מן הסתם, גישתו אינה כה פשטנית, אולם במשפט זה הוא תמצת את התסכול שהוא חש בשל הקונפליקט בין אמונתו העמוקה לבין קורות העם היהודי.
לבסוף, אולי עדיין יש מקום לנסות ולהנחיל את היהדות ברוך ובנועם, להעביר ליבם אל אנשים בעולם אלינו, ולבער את הרתיעה ההיסטורית הקמאית שחשים רבים בעולם כאשר הם שומעים את מילת התואר יהודי.
