סליחה (1):
סליחה, על מה בדיוק הזעזוע של אנשי האופוזיציה, מידיעתו של אריאל שרון את כל שנאמר בפגישותיהם עם אבו עלא?. בימים טובים יותר, שבהם לא לכל חורץ-לשון בכיר או בכיר-פחות היתה "אג'נדה" למדיניות-חוץ משלו, היה ברור כי רק הממשלה מנהלת מגעים מדיניים עם גורמי חוץ, לבטח כאלה המהווים אויבים-בפועל כמו אבו עלא. באותם ימים טובים יותר, ראה כל אזרח הגון חובה לעצמו לדווח לממשלה על פגישותיו עם גורמים זרים.
רשאים שמעון פרס, דליה איציק, חיים רמון וחבריהם לשוחח עם אבו עלא ועם טריה לארסן על כל נושא, כגון מזג האוויר. אך כשמדובר בנושאי מדיניות-חוץ, אסור שתהא להם "אג'נדה" משלהם, ושבעתיים אסור שינוהלו בינם ובין הגורמים הזרים עניינים הנשמרים בסוד מפני הממשלה. על-פי מושגי הדמוקרטיה, חייבים הם במסירת דוח לראש הממשלה או לשר החוץ על מגעים כאלה, שכן דיווח כזה חיוני לתמונת המודיעין שבידי הממשלה, ולכן ראוי להעמידם על כך שראש הממשלה לא רק זכאי לברר בכל דרך חוקית את תוכן שיחותיהם המדיניות, אלא גם שחובתם היא לדווח לו על כך.
וכאשר יהיו הם בשלטון, תחול חובה זו על יריביהם.
סליחה (2):
סליחה, האם חייב אדם להסכים לרצח ראש הממשלה, כדי לחוש שאט-נפש למשמע דבריהם של יוסי שריד ודליה איציק, על נישואיו האפשריים של יגאל עמיר?. שריד דיבר בזעם תנכ"י, כאילו היה שמואל הנביא המדבר על עמלק, כשקילל את עמיר, את כלתו-לעתיד ואת זרעו. דליה איציק, מורה לשעבר, הפגינה את כישוריה החינוכיים, בהביעה תקווה לראות את עמיר בבריכה מלאה דם. חסר בדבריה האנינים רק התיאור הפלסטי של שחיטת עמיר, ביתור גופתו ובישול חלקיה. כמעט תרמתי לה גפרור, כדי שתצית את הכלא שבו עמיר יושב, ותשלים את מאוויי הדם שלה.
לא שמענו ששני הצדיקים הללו, שריד ואיציק, אמרו אף מילה אחת על אונסי בנותיהם, על סוחרים בבחורות למטרות זנות, על מרוצצי גולגלות קשישים לשוד קיצבתם, על בוגדים במולדת ועל שאר הסחי והחלאה, ששוחררו ממאסר תוך תקופה קצרה או שהותר להם להתחתן ולקיים חיי אישות מוגבלים במסגרת המאסר.
רק יגאל עמיר ממלא את פיהם זעם קדוש, למרות שהחוק אינו רואה שום הבדל בינו ובין מי שרצח אדם שאינו ראש הממשלה, ואינו מתיר יחס שונה לעמיר מאשר לשמעיה אנג'ל או מורשע אחר ברצח. ואני מציע לקוראים לנחש, עד כמה גדול וקדוש היה זעמם של שריד, איציק וחבריהם-לדיעה, אילו נרצח ראש הממשלה מהצד הלא-שפוי והלא-נכון, כמו בגין, שמיר, נתניהו או שרון, ובאיזו אדיקות היו שני חרדי-דמוקרטיה מושבעים אלה מתמידים בעצרות המוניות לזכר הנרצח ובהצגתו כקדוש-בפועל, שרצח נוסף כמותו ימוטט את הדמוקרטיה שלנו.
יתר על כן, הבה נשער עד כמה היה יצחק רבין זוכה לאחר מותו ביחס שונה מזה (דהיינו אפס-יחס מוחלט) הניתן ע"י שריד, איציק וחבריהם למנהיגים מתים מהצד "שלהם", כמו משה שרת, גולדה מאיר או לוי אשכול, ואפילו דוד בן-גוריון, אלמלא נרצח בידי אדם המיוחס לצד הפוליטי המתאים אלא "סתם" מת מזיקנה או מדלקת הריאות. המנחש הנבון יזכה בפרס יוסי שריד לניסוח.
