הקו האדום נחצה. חסימות האוטובוסים, מניעת הצעדות באזור כפר מימון וניתוק המפגינים מאספקה באמצעות כוחנות משטרתית והטלת אימה בכל רחבי הארץ אינה שעתם היפה של המשטרה, של בית המשפט העליון שנמנע במכוון מלתת החלטתו כעת, של חברי הכנסת שממלאים פיהם מים או של הממשלה. זהו ביזוי כל מה שחונכנו עליו. עשיית הדמוקרטיה לקלס, קרדום לחפור בו. הצעדה הפכה להפגנה למען הזכות להפגין.
בשעה שהאגודה לזכויות האזרח מתערבת לטובת הימין, אילו עוד שיתופי פעולה ביזאריים יעלו על דעתנו? אולי שח"כ דרוזי יטיף מעל במה ציבורית כי אל ליהודי לגרש יהודי...?
אם השמאל היה המנצח הייתי מודאג, אבל פחות. אבל זו איננה מלחמת אידיאות. זהו מאבק בכוחנות. וכשהכוחנות שלטונית, היא חמורה שבעתיים, שכן יש בה להעמיד במבחן, וכל פעם מחדש, את היחס הראוי למדינה ולמוסדותיה, כמו גם את כנותה של הדמוקרטיה.
הציבור עובר משבר אידיאולוגי המעצב מחדש את אמונו בדמוקרטיה. זה שיעור חשוב באזרחות, בעיקר לבנים והבנות ההמומים. הם לומדים היטב, כך נראה, בעיקר בעת שלא מתקיימים לימודים.
כשבחרנו בשרון קיווינו שהעיקשות המאפיינת אותו תופנה נגד אויבינו. לא העלינו בדעתנו שזו תונהג בתפנית חדה כל כך נגדנו. ידענו שהוא עלול לעקם מדי פעם את כללי המשחק כדי להשיג את מטרותיו, אבל לפַּחַד מבית, בחוצות הערים, לא פיללנו. חשבנו שגם הוא מבין שיש כמה כללים שאסור לכופף.
אבל יש פן מדאיג מזה, כי אם הצעדה היתה של תומכי ההינתקות, אז אפשר שגם מי מהנמנים עם מתנגדיה היו מחרישים נוכח קיפוח חופש המחאה. זה אומר עלינו משהו. עלינו כעם, קל וחומר על מנהיגינו. שחושינו נתכהו, שאיננו יודעים בעצמנו דמוקרטיה מהי. וזה תפקידו של מנהיג במדינה מתוקנת: לחזק את חוסנה של המדינה, וגם לאחד שורות ולתת מקום לכל מתנגד להביע את דעתו.
ביצוע פעולות בהתאם למיני סקרים מעולם לא היו מהגדרות המנהיג, וגם לא ההידוס מחדר לחדר בארשת של חשיבות יתירה. מדוע לא יפנה שרון אל מתנגדיו? מדוע לא ינהיג? ולזה אין מוסיפה התחושה שהכל מתרחש בחדרי חדרים, בתככנות ספק מבצעית, ספק אם לאו.
ללכת לאיבוד אנחנו יודעים בעצמנו. מנהיג נדרש לאחד שורות מאחוריו ולהתנהל באחריות ציבורית. הינתקות או לא, אנחנו אמורים להמשיך לחיות יחד. האם את הנזקים שכבר נעשו למשטר הדמוקרטי מישהו מנסה להעריך, אם הוא בכלל מסוגל?
