" לֹא-אָמוּת כִּי-אֶחְיֶה; וַאֲסַפֵּר, מַעֲשֵׂי יָהּ. ( על יסוד תהילים קי"ח פסוק י"ז ).
לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה, בְּאַרְצֶךָ; אֶת-מִסְפַּר יָמֶיךָ, אֲמַלֵּא " ( על יסוד ספר שמות כ"ג פסוק כ"ו ).
משפטים אלו בחרתי להביא בפתח דבריי שעיקרם חשיפה כנה בפני ציבור התומכים והתומכות במאבקי נגד רוע הגזירות הכלכליות של ממשלת הימין וייסוד "התנועה להחלפת השלטון" אשר הקמתי למען תכלית ראויה. זאת ועוד, אישי ציבור לא מעטים ופוליטיקאים ביניהם 'מסתירים' מהציבור את מצבם הבריאותי מחשש לפגיעה אלקטורלית - אולי? לתפיסתי ויודגש במשנה תוקף, כי דווקא איש העוסק בפעילות ציבורית-פוליטית נידרש לחשיפה עצמית וזאת כמובן מבלי לפרט עניינים שמטבעם נוגעים לצנעת הפרט. מישנה זו העולה בקנה אחד עם השקפתי לגבי החיים בכלל ותחלואה בפרט, עומד אנוכי לפרוס אותה; הן ל'ידע כללי' אודותיי והן בעיקר לציבור הלוקים במחלות קשות. מייחל ומפלל אני שמדבריי אלו ואפילו שמץ מהם יישאב אליהם ויגרום לתובנה אחרת, חיובית יותר ובעיקר: אפשר להחלים!
זאת ועוד, אף למטופליי אשר לקו במחלת הסרטן לא הסתרתי את 'התקפותיה' נגדי - פעמיים במספר; אשר יכולתי לה וניצחתיה. כנגד עיניי שמתי את המשפטים בהם פתחתי לעיל ומהם שאבתי את הכוח לבל אספה מהממארת הזדונית.
נשאלתי ולא פעם, מאין שואב אנוכי את תעצומות הנפש להמשיך ולפעול ציבורית-חברתית וזאת לאחר כל אשר עברתי בחיי. תשובתי אחת היא: "מה שאינו הורגני - מחשלני". על סמך מוטיב זה אשר טבע אותו הפילוסוף פרידריך ניטשה, חשתי מחוזק כל אימת שניצחתי במערכה כנגד הממארת הארורה.
עבודה ביוגרפית
הופעה של מחלת סרטן מהווה נקודת משבר או נקודת מפנה עבור
האדם החולה ובחלק מהמקרים גם עבור בני משפחתו. גילוי המחלה וההתמודדות אתה מובילים לשינוי בסדרי העדיפויות בחיים, להחלטות חדשות או לחלופין לאפאתיות וחוסר תפקוד. השיחה היא אמצעי הנחוץ לכל אדם חולה. באמצעות השיחה מעלה האדם לתודעה את משמעות המחלה, את אופן התמודדותו עמה ואת קשייו. אחת הדרכים ליצור בהירות תודעתית, היא באמצעות עבודה ביוגרפית. העבודה הביוגרפית חושפת בהדרגתיות את נתיב ההתפתחות הסמוי העובר לאורך חיי האדם ומאפשרת לו לזהות את השלב הבא בחייו. עבור חלק מהאנשים החולים יכולה לתת העבודה הביוגרפית מענה למצוקה הקיומית בה הם נמצאים, אבל היא דורשת אקטיביות רוחנית שלא מתאימה לכל חולה. בהרבה מהמקרים זקוק האדם החולה לקבוצת תמיכה, שמאפשרת לו לעבד את התהליכים הנפשיים המלווים את המחלה.
תהליך אבחון מחלת הסרטן מלווה ברוב המקרים בתנודות רגשיות ומחשבות הנעות בין תקווה לבין פחד וחשש. כאשר מתבררת האבחנה, תגובתו של כל אדם היא ייחודית. התגובה לאבחנה מושפעת מתכונות אישיות, ניסיון ומפגש קודם עם מחלות סרטן במשפחה או בסביבה הקרובה, סוג המחלה והיכולת להירפא או להשיג הקלה.
כל אדם מגיב בצורה שונה ובעוצמה שונה אבל לכולם דרוש זמן כדי להסתגל למציאות של מחלה. יש לזכור כי גם בני המשפחה עוברים תהליך רגשי דומה, ורבים מהם זקוקים, בדומה לחולה, להדרכה ולתמיכה. מחקרים הראו כי רוב החולים מתמודדים היטב עם המחלה בעזרת כוחותיהם שלהם ובסיועה של סביבה תומכת. תגובות רגשיות קיצוניות מתמשכות מופיעות רק אצל מיעוט החולים. ואולם, נמצא כי קיימים מספר חששות המשותפים לחלק גדול מהחולים, ועליהם יש מקום לדון עם בני המשפחה, חברים וקרובים. על סמך הניסיון הקליני והידע שנצבר, יכול הצוות המטפל בבית החולים להיות לעזר רב, כל אחד בתחום התמחותו. מניסיוני פעמיים במספר ( 1987 ו- 2004 סרטן הלימפה ) התהליך שעברתי הגיע לביטויים שונים ומגוונים, כמו: כתיבת שירים, נגינה והלחנת שירים בנוסף לספר שכתבתי עבור חיזוק הלוקים במחלה הזו. אביא כאן את הפתיח, עת בו הלכתי לקבל את הבשורה יחד עם ידידתי אפרת:
הַכְחָשָׁה מוּל קַבָּלָה
"בַּשַּׁחַר הַהוּא עֵת שַׂמְנוּ הָאֶפְרָתִית וְאָנֹכִי אֶת פְּעָמֵינוּ אֶל הַפַּנְתֵּאוֹן הָאָפֵל; כָּךְ אוֹ אַחֶרֶת נִדְבַּרְנוּ עוֹד מִלֵּיל אֶמֶשׁ שֶׁעִם הָנֵץ הַחַמָּה נָשִׂים פְּעָמֵינוּ אֶל אֲתָר אֶרֶץ הַמַּאְפֵּלְיָה, מָקוֹם בּוֹ שֶׁהַסְּפִינוֹת הוֹלְכוֹת הַיָּמָּה מִבְּלִי לָדַעַת וּבַהֵעָדֵר וַדָּאוּת הֲכִי תָּשֹׁבְנָה לְחוֹף מִבְטַחִים; כְּאִישׁ שֶׁשָׁב וְרָפָא לוֹ. וְכָל כָּךְ לָמָּה? כָּזֹאת הִיא וְאֵין נַפְקָא מִנַּהּ, וַהֲלֹא דִּין הוּא שֶׁהַתַּהֲלִיךְ וְמַהֲלָךְ הַדְּבָרִים בְּדְּרִישָׁה וַחֲקִירָה רְפוּאִית נְאוֹתָה הִנְנוּ מִצְטָרְכִים לְבְּדִיקוֹת הַכְּרוּכוֹת לֹא רַק בַּסֵּבֶל וְנִכְאָבוּת גּוּפָנִית וְפִיזִית, אֶפֶס כִּי כְּנֶגֶד זֶה הַנּוֹבֵעַ וְהַנִּגְזָר מְחִבּוּטֵי הַנֶפֶשׁ הַשְּׁקוּעָה בְאִי-יְדִיעָה וְחֹסֶר מְנוּחָה; כְּשֶׁהַזְּמַן מוֹרֵט עֲצַבִּים עַד תֹּרֶף דִּבְרֵי בַּעֲלֵי הָאֲסוּפוֹת; אַף גַּם זֹאת לֵית וַדָּאוּת, "הֲלוֹא בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ כֻּלָּנוּ נֵאָסֵף..." וּבָזֹאת נֶחָמָה פּוּרְתָּא יְסַכֵּם הָרוֹפֵא.
שְׁנֵינוּ הוֹלְכִים וּמַחֲשִׁים. אָנוּ הוֹלְכִים וְהוֹלְכִים, לִשְׁבִילֵנוּ אֵין קֵץ, הִילּוּכֵנוּ נִדְמָה כְּהִשְׂתָּרְכוּת לְאַחֲרִיתוֹ שֶׁל מַּסָּע ייִסּוּרִים; מֵעֵין טְרֶק חַתְחַתִּים שֶׁבְּסוֹפוֹ מַמְתִּין חוֹרֵץ הַדִּין; לְיֶתֶר דִּיּוּק לִשְׁמֹעַ אֶת גְּזַר הַדִּין וּפְסִיקַת יוֹדְעֵי סֵפֶר וּמְלֻמָּדִים בעלי אסופות הַמֻּרְגָּלִים בְּפִיהֶם בְּבְּשׂוֹרוֹת מֵעֵין אֵלּוּ. הִתְקַדַּמְנוּ בַּטְּפִיפָה, כְּדִשְׁדּוּשׁ קְלוֹשָׁר תִּימְהוֹנִי הַצּוֹעֶה בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה בָּאֲוִויר הַמַּכְאִיב לְעֵבֶר הַמָּכוֹן שֶׁרֻבֵּנוּ אֵינוֹ אוֹהֵב לְהַזְכִּיר אֶת שְׁמוֹ; לְאִישׁ הַמַּסִּיעַ אֲבָנִים דָּמִיתִי; טְרָשִׁים וּמְצוּקִים סָנַקְתִּי לְצִדֵּי צְדָדִים וְזֹאת שֶׁמָּא פִּתְאוֹם יָבוֹא אֵידִי וּמֵחִתָּתִי; קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה צוֹק הָעִתִּים.
הַיְּדִיעָה שֶׁל הַחוֹלֶה כִּי הוּא חוֹלֶה בְּמַחֲלָה קָשָׁה נִקְשֶׁרֶת בְּדֶרֶךְ כְּלָל לִשְׁתֵּי תְּגוּבוֹת עִיקָּרִיּוֹת: הָאַחַת, בִּתְגוּבָה רִגְשִׁית קָשָׁה בְּיוֹתֵר וּכְנִיסָה לַמַּצָּב שֶׁל הֶלֶם נַפְשִׁי, וְהַשְּׁנִייָּה, בִּתְגוּבָה "קְפוּאָה", נְסִיגָה וְהַכְחָשָׁה "כְּאִלּוּ" דָּבָר נוֹרָא לֹא הִתְרַחֵשׁ. הִסְתַּגְּלוּת לְמַצָּב חָדָשׁ הִיא עִנְיָן שֶׁל זְמַן. כָּל חוֹלֶה וּבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ כַּאֲשֶׁר נֶאֱמֶרֶת לָהֶם הָאַבְחָנָה הָרְפוּאִית הַקָּשָׁה, עוֹבְרִים תַּהֲלִיךְ שֶׁל מַאֲבָק רִגְשִׁי וְהִתְנַהֲגוּתִי עַל מְנַת לְהִסְתַּגֵּל לַמַּצָּב הֶחָדָשׁ. הַחוֹלֶה וּבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ נָעִים עַל רֶצֶף שֶׁל הַכְחָשָׁה מוּל קַבָּלָה עִם תְּנוּדוֹת מַשְׁמָעוּתִיּוֹת לְאֹרֶךְ זְמַן. לְעִתִּים הַחוֹלֶה יַכְחִישׁ אֶת מַצָּבוֹ, בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ יְקַבְּלוּ אֶת הַמְּצִיאוּת הַחֲדָשָׁה כְּפִי שֶׁהִיא. אוֹ אָז מִתְרַחֶשֶׁת "דְּרָמָה" מִשְׁפַּחְתִּית עַל הָרֶצֶף שֶׁל הַכְחָשָׁה מוּל קַבָּלָה.
בִּמְצָרֵי שְׁאוֹל, בִּמְצוּקוֹת שַׁחַת, וַחֲלוֹם רַע אֶחָד אָרַג הָעַכָּבִישׁ בִּלְבָבֶךָ; עַל-קַרְקַע הָעָם וּבְתַחְתִּיּוֹת נִשְׁמָתוֹ הִצְלִיפוּ עַל-פָּנַי וּבְעֵינַי הִבְהִיקוּ לְבַדִּי, לְבַדִּי בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים, בַּסֵּתֶר, בַּסֵּתֶר כָּאַבְתִּי, נוֹאָשְׁתִּי; חָרַקְתִּי אֶת-שִׁנַּי עַל-לִבּוֹת עֲרֵלִים. תַּמְצִית מַכְאוֹבַי בָּהּ שַׂמְתִּי, כָּרָכְתִּי צִינָּה הִכְּתָה לְבָבִי: וַעֲרִירִי אַחֲרִישָׁה בִיגוֹנִי. בַּשִּׁימָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפֹּץ בָּדָד הֱיוֹת."
כאשר שאלתי והקשתי על עצמי, מדוע ולמה? רבות התחבטתי בשאלה, או אז אזרתי כוח וכתבתי שיר המטיב לתאר את חיבוטי הנפש:
עַל כָּל פְּשָׁעִים וְכָּל חֵטְא וְעָווֹן שֶׁעָסְקִינַן אָנָּא בְּסִטְרָא אָחֳרָא, וְנָמִי לָאו דִּידִי, דְּלָא חֲזִיתֵיהּ וְדְלָא בִיעַרְתֵּהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְּאַרְעָא; בּוּקֵי סְרִיקֵי לִבְטִיל לֶהֱוֵי.
פֶּתַח שֶל תְּשׁוּבָה
עַל זֹאת שֶׁקָּצְרוּ יָמַי מִשּׁוּם קִנְאָה וְדִין,
וְנַעֲשָׂה בְּשָׂרִי חִדּוּדִים מֵרֹב אַדְרֶנָלִין;
אוּלַי עַכְשָׁו דַּי, אֶפְשָׁר גַּם בְּאֹרַח עָדִין,
נָקְעָה נַפְשִׁי, לֹא עוֹד אֶתְעַטֵּף בַּגָּבַּרְדִּין.
עַל זֹאת שֶׁכְּאָרְחֵי פָּרְחֵי בִּדְרָכִים עֲקַלְקַלּוֹת,
בֵּין מְצָרֵי שְׁאוֹל וּמְצוּקוֹת שַׁחַת אומללות;
נִשְׁבַּר לִבִּי בְּקִרְבִּי, רָחֲפוּ כָּל עַצְמוֹתַי הַזָּלוּת,
כְּבָר בָּאָה הָעֵת, כְּבָר הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לַהַתְחָלוֹת.
עַל זֹאת אַךְ הָתֵל בְּרֵעֵי לְלֹא רַחֲמִים,
וְשְׁפוֹךְ עָלָיו קִיתוֹן שֶׁל חֲרָפוֹת וְחֲרָמִים;
וּפִתְאֹם צַר הַמָּקוֹם לְצֶמֶד מִתְבַּהֲמִים,
אוֹ אָז אֶת-פָּנַי בַּקַּרְקַע אֶכְבֹּשָׁה, נִכְלָמִים.
בעת ובמהלך הטיפולים הכימותרפיים וההקרנות אשר 'חרכו' את גופי רשמתי את שיר "הצליבה"
הַצְּלִיבָה
בָּרְמִיָּה עֲשָׁקוּנִי וְנֻּקַּשְׁתִּי;
אֵלִי עֵרְבַנִי - רַק זֹאת בִּקַּשְׁתִּי.
כְּמוֹץ עוֹבֵר עַד קְצֵה הַיֵּשׁ,
שָׁם הַמָּחוֹג אֻמְלָל חוֹשֵׁשׁ
וְעַל הָעֶצֶר מִתְבּוֹשֵׁשׁ.
חֲרוֹנוֹ שֶׁל מִי אֶת גּוּפִי צָלַב?
הַאִם זוּ עֶבְרַת הָאֵל שֶׁנֶּעֱלַב,
קִצְפּוֹ הַמְּיַסֵּר עַל הַסֵּאוּב הָאָסוּר?
אוֹ מֶפִיסְטוֹ, שֶׁלְּתַעֲלוּלָיו הִנּוֹ כֹּה מָסוּר?
בְּרֹב תַּאֲוָתוֹ בַּאֲסוֹנִי נִחְרָה,
בְּדָמִי שֶׁהֻקַּז וּמִבְּרֵאשִׁית נִבְרָא.
הַשּׁוֹקֵד אָוֶן בַּמַּחְשָׁךְ וּבַלָּאט,
וְעַצְמוֹתַי טוֹחֵן הוּא אַט אַט....
חיפה 8/01/1988 (במהלך הטיפולים הכימותרפיים וההקרנות למחלה הממארת).
היו גם רגעים של 'נפילה' בזכרי אותם היום יודע אני כי אלו היו משאלות לב ושאיבת כוחות להמשיך את המאבק!
יִרְעַד לִבִּי לְבַל אָמוּת
יִרְעַד לִבִּי עֵת שִׁיר אֶהְגֶה,
עֵת אֶל סַף נִכְסָף אֶשְׁגֶה.
בִּמְשִׁיכַת קֻלְמוּס הֲגִיגֵי חִזָּיוֹן,
מִסְכֵּנוּת יַלְדוּתִי חוֹלְפִים כְּסַמְבַּטְיוֹן.
הָיָה וְהוּא בָּנוּי לְתַלְפִּיוֹת
אַלּוּף נְעוּרִים וְאַף אֻמָּנִיּוֹת,
יֶלֶד פֶּלֶא, עֲוִיל שְׂכִיּוֹת
נוֹעַד לִגְדוֹלוֹת הֵעִידוּ הַבְּרִיּוֹת.
אוֹ אָז וּכְבָר בִּימֵי בַּחֲרוּתוֹ,
הַמַּמְאֶרֶת בְּשָׁעְטָהּ וּבַדְּהָרָה
בְּאִבְחַת חֶרֶב הִתְיַהֲרָה
וְאֶת עֲלוּמָיו עִרְעֲרָה
וּבְטֶרֶם עֵת תָּקְפָה אֶת בַּגְרוּתוֹ
מִי יִתֵּן מַרְפֵּא לְמַחֲלָתִי וְאֵרָפֵא
לְבַל אָמוּת וְאֶסָּפֶה
עוֹד מֵרֻבָּהּ הַמְּלָאכָה
וִיגִיעַ עֲמָלִי טֶרֶם גָּחָה
תְּפִלּוֹת וְסִרְהוּב לָרִבּוֹן נָשְׂאוּ,
כֹּל מוֹקִירַי לָאֵל רַצּוּ.
אוֹ אָז הֲבִינוֹתִי כֹּה רַבָּה הָאַהֲבָה
זוּ שֶׁבִּזְכוּתָהּ הַמַּגֵּפָה הוּבְסָה
בשיר נוסף תיארתי את סיבלה של אימה כשראתה כיצד בנה האהוב חלה במחלה קשה.
אִמִּי
עֶלְבּוֹנְךְ אִמִּי הַמִּתְיַפֵּחַ,
תִּבְעִי מֵהַזֵּד הַמְּקַפֵּחַ;
שֶׁאֶת יוֹמְךְ אִמְלֵל,
כְּמַאֲפִילַת הַלֵּיל.
רָאִיתִי אֶת גֵּוְךְ הַשָּׁפוּף;
מִצַּעַר, מַה רַב הִנּוֹ כָּפוּף.
וְעֵת תִּשְּׂאִי סִבְלְךְ הֶחָתוּם,
בְּמַעֲמַקֵּי נַפְשְׁךְ כְּבוֹר סָתוּם.
לֹא הֵהִין סְפֹר דִּמְעוֹתַיִךְ,
שֶׁתְּלָמִים חָרְשׁוּ הֵן בְּפָנַיִךְ;
אֶרֶג אֲשֶׁר טָוָה הַזְּמַן
מִסִּבְלִי שֶׁבְּלִבְּךְ נִטְמַן.
תְּפִלָּתְךְ אִמִּי מִפִּיךְ הָרוֹעֵד,
בְּנֵי כָּנָף לָאֵל יִשְּׂאוּ בַּמּוֹעֵד.
לִפְדּוֹת יַלְדְּךְ מִ בֵּית הָאֲסוּרִים
לְהָשִׁיב הַשְּׂחוֹק וְחֵן הַנְּעוּרִים.
לקוראים החביבים, שימו לב לתופעה של 'הצפה במידע'; רוצה לומר: קיימים מקורות רבים וזמינים של מידע על מחלת הסרטן, הטיפול בה וההתמודדות עמה: אינטרנט, ספרים, חברים, ועוד. כיום קל הרבה יותר להגיע למידע רפואי לעומת העבר, ולעתים נוצר לחץ סמוי על החולה ללמוד את כל שניתן על המחלה. לא תמיד, ולא לכל החולים, מידע נוסף מסייע בהתמודדות.
הקלות הרבה בה ניתן להשיג מידע עלולה להוות עבור חלק מהחולים "חרב פיפיות", ולגרום להצפה של חרדה, במקום להגביר את תחושת השליטה. חלק מהחולים זקוקים לעזרה בהשגת מידע, וחלק זקוקים להגנה מפני הצפה של מידע. יש לבדוק גם את מהימנות המידע. לשירותי מידע מתקדמים ומאגרים נוספים ניתן לפנות ללא תשלום למרכז המידע של האגודה למלחמה בסרטן. הצעתי האישית ומניסיוני בהתמודדות עם המחלה הממארת לרבות הטיפולים הקשים, הן הכימותרפיים והן ההקרנות; אפשר לדבר על המחלה ועל החששות. הציצו במראה, והביטו בדמות המשתקפת בה ואמרו לה: לֹא-אָמוּת כִּי-אֶחְיֶה; וַאֲסַפֵּר, מַעֲשֵׂי יָהּ ! לבסוף סיכוייכם להחלים מהמחלה הנוראית עשויים להשתפר באופן מופלא - רק המשיכו להאמין!!!
אני האמנתי ונאבקתי; לא קל היה לי בהתמודדות הזו - אני מודה, אולם לבסוף מיגרתי אותה! לכבוד אירוע זה כתבתי את השיר בו אחתום את דבריי להיום, שכולי תקווה שגם אחרים ישאבו כוחות מהרשימה הזו. ( תמיד ניתן ליצור קשר עמי דרך הפייסבוק, הנייד: 054-6801712 ו/או בדוא"ל :
BARHAIM@ZAHAV.NET.IL)
הממארת מוגרה
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס,
וּתְשׁוּקָה בּוֹעֶרֶת, עַזָּה לְהַתְסִיס;
עֵת עוֹנוֹת הַסְּתָו וְהַשַּׁלֶּכֶת יָבִיס,
שַּׁחַר אָבִיב, אוֹר רִאשׁוֹן וְשִׂישׂ.
לְאַחַר הָעַצְבוּת וְהַכְּלִמָּה,
וְלֵיל סְעָרָה זַלְעָפָה אַלִּימָה,
הֲכִי הַאֻמְנָם הַקֵּץ לַמְּזִמָּה?
וְהַמַּמְאֶרֶת מֻגְּרָה בַּלְּחִימָה?
אַחַת הִיא לִי וְלָאו זוּטָא,
תַּכְלִית וְתִקְווָה לַחַיִּים חֲרוּתָה;
מִמֶּנָּה הִשְׂכַּלְתִּי הַטָּפֵל הַבְלוּתָא,
וְלָעִקָּר, מֶרְכַּז הַכֹּבֶד יְאוּתָה.
17/08/1990; חיפה