זה זמן רב אני מתלבטת אם לכתוב את חוויותי בנושא זה. רציתי לכתוב זאת כספר, אך משום מה משהו מעכב בעדי. כל יום צץ משהו אחר ואיני כותבת. יחד עם זאת, מה שעובר עלי כה מדהים אותי, כה מלהיב, כה בלתי צפוי ובלתי יאומן, ואני כה רוצה לשתף אתכם.
הנושא מורכב מאוד, ונדמה לי שלא רק לגבי. בישראל היום ה"חילוניים" וה"דתיים" הם כמעט שני עמים נפרדים. הבית שגדלתי בו היה חילוני לגמרי, ותנועת הנוער שהתחנכתי בה היתה השומר הצעיר. היו אומנם רמזים לקדושה, כי הסבים היו "דתיים", על-פי המינוח המקובל, אבל לא נראה היה שמישהו מקשיב או שם לב למנהגיהם, שנראו "גלותיים" ואנכרוניסטיים.
דמות ה"צבר" בספרות העברית מיטיבה לתאר את דמותי בשנים הללו - ישראלית צברית גאה ועוקצנית, הרואה ב"גינוני הדת" משהו חסר כל טעם וערך. רק שמשהו היה חסר. ניסיתי כל מיני דברים, כל-כך הרבה דברים. רציתי לשנות את העולם.
האמנתי שאפשר לעשות זאת באמצעות הפוליטיקה. שנים רבות הייתי פעילה בתנועת "מרצ" ועוד לפניה ב"רצ", מכיוון שתפיסותיה של התנועה תאמו לתפיסותי - שיוויון זכויות לכל האזרחים, ללא הבדל דת, גזע ומין, שיוויון זכויות האישה, ועוד. האמנתי שבכוחנו לשנות את העולם. פעמיים אפילו הייתי מועמדת לכנסת. אט אט ראיתי שקיים פער גדול מידי בין מה שאומרים ומה שעושים, כשאשר מגיעים "למעלה" שוכחים הרבה פעמים את מה שכתוב במצע התנועה, ראיתי הרבה מלחמות אגו ודברים מכוערים.
כששוחחתי עם חברי לתנועה ולחיים על-כך, אמרו כולם שזו דרכו של העולם ואין מה לעשות. אבל סירבתי לקבל את רוע הגזרה. לא רציתי להישאר במקום בו יש פשרות. יתרה מזו, לא נראה היה לי שבעולם כה מזוהם, פיזית ורגשית, מלא אלימות ושנאה, אני רוצה לחיות. חשבתי לעצמי, שאם מהות החיים היא כפי שאני רואה אותה, אין כל טעם לחיי. והתכוונתי לזה.
עד שקרה משהו בלתי יאומן, ועל-כך - בלי נדר - בשבוע הבא. כי עכשיו יום שישי אחרי הצהרים, השמש עוד מעט עומדת לשקוע, ואני צריכה להתכונן לקבל את פני השבת.
ההתכוננות הזו אינה רק פיזית, היא נפשית. ביום שישי אחר הצהרים מתחיל המימד הפיזי של המציאות [הקרוי מלכות] לעלות אל מימד מטפיזי גבוה הרבה יותר, הקרוי בינה. מי שמכוון אל התדר הזה מרגיש התעלות והתרוממות הרוח, כמו שאני מרגישה עכשיו.
עלי להיטהר פיזית, לסדר את השולחן, ולהדליק את הנרות. לאחר מכן אגש אל בית הכנסת, לקבל את פני השבת בתפילות. תחושת ההתעלות שיש בקבלת השבת היא בל תתואר. לא לקחתי מימי סמים, אך על-פי התיאורים ששמעתי, התחושה די דומה. זוהי תחושה של איבוד המקום והזמן, שמחה עלאית, ואושר בל יתואר.
שבת שלום
ברכות אור ואהבה
אורנה
